אוליבנדר'ס

אוולן פיידהלם היה, כמו כולם, בן אחת עשרה בפעם הראשונה שנכנס לסמטת דיאגון. אביו לא התלהב מכך, במיוחד כשנאלץ לשלוף את שרביטו בפעם הראשונה זה חמש שנים, כדי לנקוש על הלבנה השלישית אחרי שתי לבנים למעלה ולפתוח את השער.

פרנסואה פיידהלם, אביו של אוולן,  היה קוסם מוכחש. הוא בא ממשפחה של מוגלגים שלא הסכימו להכיר בקסם שלו, וזה הרס אותו. הוא לא הסכים להאמין שעולם הקסם קיים, והתנהג כאילו בנו עומד למות בספטמבר. לכן הוא לבש מעיל שחור עבה, למרות שהיה אוגוסט, והרבה לבכות. אמו של אוולן, אנמרטיה, שהיתה מוגלגית, היתה בחופשה בספרד. כבר שמונה שנים שהיא היתה בחופשה בספרד, מאז שפרנסואה, שהיה משוכנע שהשרביט שלו הוא סתם מקל, טפח איתו על הטוסטר כשהיא עמדה קרוב. לאוולן היו חשדות, כמובן, אבל הוא לא רצה להעציב יותר את אבא שלו, שהיה נכנס לדיכאון בכל פעם שהזכירו את המספר אחת עשרה, הגיל שבו בנו עומד להיעלם למשך רוב הזמן מהבית.

"אבל איפה אנחנו? מה אלו כל הדברים האלו?" שאל שוב ושוב פרנסואה בזמן שהם הלכו בסמטת דיאגון. אוולן נכנס מדי פעם לחנויות, קונה את הדברים שהיו כתובים ברשימה עם מעט כסף הקוסמים שאבא שלו שמר בתוך הסדינים ושכח שהוא שם.

"זה יריד, אבא," ניסה להסביר שוב ושוב. "הכל כאן אלקטרוני."

"כתוב שם ינשופים. בירידים לא מוכרים ינשופים, טיפשון. זה בטח איזה קרקס. אבל למה ינשופים? בוא ניגש לבדוק."

אוולן מעולם לא החזיק חיית מחמד, ומעולם לא רצה להחזיק אחת. הן עשו המון בלאגן והיה צריך לטפל בהן המון. הדבר האחרון שהוא רצה היה ינשוף. נשארה רק עוד חנות אחת לבקר בה, החנות של אוליבנדר, כדי לקנות שרביט. הוא גרר את אבא שלו משם.

"לא, בן." אמר פרנסואה ברצינות כשראה את השלט של החנות. "אני לא נותן לך ליפול בתרמית הזאת. כשהייתי קטן גם אני חשבתי שזה אמיתי, וזה הרס לי את החיים, כל המיתולוגיה הזאת. בוא נחזור הביתה עם כל מה שכבר קנינו ונכין פסטה."

"אני מתבגר ויש לי שגעונות של מתבגרים. אחרי זה נחזור הביתה. טוב?" ניסה אוולן לשכנע אותו.

"רק תבטיח לי שלא תתחיל להאמין בשום דבר. זה יגרום לך להשתגע." הזהיר אותו אביו והוא נכנס לחנות, משאיר אותו להסתכל על חבורת קוסמים בגלימות ששוחחו על המנהל החדש והמבטיח בהוגוורטס, ארמנדו דיפט.

"בהצלחה," הספיק לפלוט לפני שבנו נעלם בתוך החנות האפלולית.

		הפרק הבא