לבד

התעוררתי בשלוש לפנות בוקר מקול בכי של אחד התינוקות בבית היתומים.למעשה, שמחתי שהתעוררתי. חלום רע חלמתי. חלמתי שסבי וסבתי, וולדמורט ובלטריקס, יקומו לתחייה. פחדתי מהם. פחדתי מאוד.אני בת 10 ושמונה חודשים. הוריי בטוח היו אוכלי מוות. לא נשאר לי מהם דבר, ולא הייתי רוצה שיישאר. טוב, נותר משהו אחד שרק בגללו אני יודעת על עולם הקוסמים. השרשרת שלי. היא כמו מאגר תשובות גדול. כל מה שאני שואלת, היא עונה. שאלתי אם יש פיות והשרשרת הסבירה על פיוניות, שנמצאות בשטח הוגוורטס, לאחר מכן שאלתי על הוגוורטס והיא הסבירה לי הכל.אני מצפה בקוצר רוח לגיל 11. אני אתחיל ללמוד קסמים.. כן, זה נשמע הזוי.. האוכל בבית היתומים רע ביותר, אני מקווה שבהוגוורטס יהיה טעים. אני עצמי, לא ילדה מפונקת, אבל אני בהחלט יודעת איך לבעוט. לפני כמה זמן, ילד צחק עלי, בגלל שהפסדתי לקבוצתו במשחק כדורעף.. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל כשמסרתי את הכדור בקשת, הוא עף במהירות גבוהה ופגע באחת מחברותיי ישירות בבטן, בגלל קסם לא מכוון, כנראה. היא הייתה בקבוצה היריבה, וכל השאר חשבו ש"עשיתי זאת רק כדי להרגיז בגלל שהתוצאה היא 6-2 לטובתם". ואז אותו הילד צחק ואני נתתי לו בעיטה שהוא לא יישכח. זו הרגשה נפלאה.חודש רדף חודש עד שהגיע יום הולדתי. כל הילדים בבית היתומים התאספו. לא היו בלונים, לא היו ברכות, והמתנה היחידה שקיבלתי היא מכתב. מכתב מהוגוורטס.

*תודה רבה לבטא שלי,רון.

		הפרק הבא