תיקוני העבר

הינני מוותרת על זכויות יוצרים לג.ק. רולינג.

זה אינו הפרק הראשון של הפאנפיק שלי אלא רק הקדמה.

'שמי ויקטואר וויזלי, נולדתי שנתיים אחרי הקרב הגדול, למעשה, בדיוק שנתיים אחרי הקרב הגדול,באמת, באותו היום'

זה המשפט הראשון שהיא כתבה ביומנה, היומן הראשון שלה, היומן הראשון של ויקטואר וויזלי, סליחה, ויקטואר לופין.

כשאני חושב על כל היומנים שהיא כתבה אני נהפך מדוכדך ומבוייש, 'איך יש לי את הלב לזרוק אותם?' זה היה הדבר הראשון שעלה בראשי כשמצאתי את היומנים שלה.

אחרי השרפה נכנסתי לארון שלה ופשוט הרחתי כל דבר שהיה שלה, כל דבר שנגעה בו, כל דבר שהשאירה עליו חותם כלשהו.

בין קופסאות הנעליים החדשות מסיבוב הקניות שערכו היא וגבי היה היומן האחרון, זה שבו התחילה לכתוב לפני מספר שבועות.אני זוכר שחזרנו הביתה מארוחת ערב אצל הארי והיא התעקשה לעצור בדרך חזרה לקנות מחברת חדשה, מכיוון שביומן הסגול שבו היא משתמשת נשאר רק דף אחד.אני זוכר את המילים המדוייקות, "טדי, אתה יודע שעד שאני לא אכתוב ביומן אני לא אכנס למיטה, ואז אתה יודע מה יקרה?" שאלה אותי, ממש כמו הייתי תלמיד שנה ראשונה בהוגוורטס, כל הברה בנפרד."מה יקרה?" חזרתי על המתכונת הרגילה, בטון מסוקרן לכאורה, היא חייכה לנוכח שיתוף הפעולה, "אם לא אכנס למיטה," אמרה "לא תקבל סקס."

וכמו תמיד, זה הספיק כדי לשכנע אותי.

עכשיו אני עובר על ערמת הדיסקים הגדולה שהצטברה על שידתה במהלך החודשים האחרונים, אחרי שנכנסה לשיגעון מוזיקה והחליטה כי כל בוקר נשמע שיר חדש.

מה שמקפיץ אותי מן החיפוש האינטנסיבי אחר איזשהו חפץ מנחם בהיעדרות נוחכותה היה צלצול פעמון הדלת. לא היה לי כוח לתרגולת הרגילה שג'יני הכניסה אותי אליה. לקום בבוקר, להתארגן, לאכול ארוחת בוקר ולצאת למסלול הריצה הקבוע אשר נהגתי לאהוב כאשר היה לי למי להשויץ על כך בפעילות נוספת במיטה.

אך לא בגלל זה קפצתי, לכך הייתי רגיל. מה שהקפיץ אותי הייתה העובדה שג'יני לא אמורה להגיע היום, לפי מה שידוע לי ג'יני עכשיו בטיול גיבוש של משרדי הנביא היומי.

'יכול להיות שהיא פשוט שלחה את ג'יימס או אלבוס לבדוק מה איתי' חשבתי כאשר ירדתי במדרגות הבית. נשמע צלצול נוסף ועכשיו כבר הייתי בחדר הכניסה.

הדמות שחיכתה בצידה השני של הדלת היתה התגשמות חלומותי.

חבל שלא הגעתי בזמן.