האח הכי בעולם

"ג'ים! ג'ים!" צרחתי, "לא! ג'ים!"
הפרצוף של אחי הגדול נותר אטום. הוא פסע בשקט לעבר הבמה, עלה עליה ונעמד ליד האישה המוזרה עם השיער הורוד.
דמעות התחילו לזלוג. לא שלטתי בעצמי כבר. רצתי לעבר הבמה, אך השומרים הרחיקו אותי משם. הם כמעט ירו לי כדור בראש, אבל הייתי מיודדת עם אחד מהם, אז הוא ריחם עלי.
ג'ים, אחי הגדול, זה שתמיד הקרין סמכות ובגרות, זה שתמיד היה שם כשצריך, זה שהיה תחליף לאבא האלכוהוליסט והמוזנח שלנו, היה עתה על הבמה, ליד נערה בת 17 שלא הכרתי.
אולי ראיתי אותה פעם, אבל חוץ מזה לא ידעתי מי היא. אני חושבת שקוראים לה גרייס, אבל אני לא בטוחה.
שבתי על עקבותיי בעיניים נפולות. טוב שיש את אמא. באתי אליה וחיבקתי אותה, עודדנו אחת את השניה למרות שידענו שהסיכויים שיחזור נמוכים מאוד.
סטפני באה מאגף הילדים בני השתיים-עשרה, עיניה מלאות דמעות גם כן.
ידעתי שהסיכויים שלו להיבחר היו גבוהים, הרי שמו הוגרל 45 פעמים, אבל לא חשבתי לרגע שדווקא הוא, מבין אלפי הבנים במחוז שלנו, יבחרו.
"אמא... ג'ים יחזור?" שאל אחי הקטן, ביל, את אמי. "ברור שכן. הוא יחזור." אבל לא היינו בטוחות במה שהיא אומרת.
כי ג'ים, כמה שהוא גיבור וחזק, לא היה בנוי להילחם. הוא טיפוס רחמן שאוהב לעזור, חברותי ומיודד עם כולם.
איך הוא יצליח לשרוד? אם בכלל?

חתכתי בשקט את שתי העגבניות ואת המלפפון, מחשבותי נדדו בלי הרף לג'ים, שבעוד שעה אפגוש אותו בפעם האחרונה, כנראה.
בלי לשים לב חתכתי גם את האצבע, אך לא היה אכפת לי בכלל. רק הלכתי ושמתי פלסטר, לא טרחתי אפילו לנקות את הדם מהאצבע. או לפחות לעצור אותו.
סיימתי לחתוך את הסלט והתיישבתי לאכול. אחיי הקטנים כבר ישנו. אמא אמרה שעדיף שהם לא יפגשו עם ג'ים, כי זה רק יקשה עליהם את הפרידה ממנו.
אבא בטח באחד הפאבים במחוז. ספק אם הוא יחזור לישון פה בכלל, נראה לי שהוא מעדיף את המדרגות שבכניסה לפאב.
אמא לא מתגרשת ממנו מפני שהיא מפחדת ממנו. גם אני הייתי מפחדת אם היה לי בעל כזה. אמא סיפרה שפעם הוא היה נורמלי.
אמא באה למטבח ואמרה לי שכדאי שאתחיל להתארגן ליציאה להיכל הצדק. הלכתי ושמתי את החולצה שג'ים תמיד עודד אותי ללבוש, למרות שלדעתי היא משמינה.
סירקתי את השיער, אספתי אותו לקוקו ונעלתי נעלי אולסטאר שחורות.
הלכנו להיכל הצדק. משם, הוכנסנו לחדר גדול, שם ישבו כל המיועדים כדי להיפרד מכולם. חיפשתי בעיניי את ג'ים, וזיהיתי אותו מיד. הצבעתי לכיוונו והראיתי לאמא שהוא שם.
רצנו במהירות. כשהתיישבנו, ראינו חיוך קטן שעלה על פניו. התחלתי לבכות. "ג'יין, אל תבכי. אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לחזור אליך," אמר ג'ים, "אני אהיה בסדר."
"ג'ים, תנסה כמה שפחות להיות אכזרי. תהיה עצמך. זה מה שהכי חשוב," יעצה לו אמי."אני לא אשתנה, אמא, אל תדאגי." לחש. 
החלפנו בינינו עוד כמה מילים, ולפתע אחד השומרים קרא לנו ואמר שנגמר לנו הזמן.
"אני אוהבת אותך, ג'ים. אתה האח הכי טוב שאפשר לבקש!" צעקתי כשדחפו אותנו החוצה.

המשך יבוא. (: