אהבה בשדה הקרב

אלפי תלמידים, אולי מוטב להגיד חיילים, ניצבו בכניסה לאקדמית דורמשטרנג, מבעד לדלתות הבריח המחלידות. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, וסערת רוחות השתוללה בחוץ, לא חסה על תלמידי בית ספר.

אלפי התלמידים היו מסודרים על פי הוותק שצברו בבית הספר. בראש ניצבו תלמידי השנה ראשונה. אחד אחד התבקשו לצעוד אל פנים בית הספר, לא מודעים למה שמצפה להם בפנים. אך לא זאת הייתה הסיבה היחידה לכך שתלמידי השנה הראשונה ניצבו בראש אלפי התלמידים.

* * * * *

'בהצלחה מייקל, אני מיד אחריך!'עברה מחשבה בראשו של ויקטור הצעיר כאשר ידידו נקרא לגשת אל פנים בית הספר. ויקטור היה דרוך, כעת נותר לבדו בין מאות תלמידי השנה הראשונה שכלל לא הכיר, ואלפי התלמידים הבוגרים שלא ראה מעולם.

כעבור רגע נשמעה יללה חרישה, ויקטור זיהה את קולו של מייקל.

"ויקטור קרום" קרא קול נוקשה מבעד לדלתות המחלידות. מבועת, פסע ויקטור אל תוך המבנה הקודר. גברת שנראתה כבת חמישים, עמדה בגב זקוף, בהבעה נוקשה ושרביט שלוף.

"פשוט את חולצתך" היא אמרה באדישות. ויקטור עשה כדבריה.

"כאוסיקה!" צווחה האישה וכיוונה שרביטה אל כפתו של ויקטור. ניצוצות בצבע בורדו זינקו מקצה השרביט. ויקטור צווח. הוא הרגיש כמו שמאות סכינים חדים ננעצו בבשרו, מושכים איתם את דמו שלו. בין רגע נוצר במקום שבו פגעו הניצוצות קעקוע. דרקון שחור משחור ניצב על בשרו, על מרקע אדום–בורדו. סמל דורמשטרנג.

* * * * *

"ויקטור, ויקטור!" קולו של מייקל בקע.

"אה?" התנער ויקטור. "איפה ג'סיקה?" הוא שאל בתימהון והתבונן סביב.

"בפנים. ועכשיו הגיע תורי להיכנס" החזיר לו מייקל.

כעבור רגע נשמע קולה של מדאם רוז קורא בשמו המלא של מייקל, כלפני חמש שנים.

ויקטור התבונן סביבו. תלמידי שנה שישית ושביעית נראו מאחורי תלמידי שנה חמישית הנותרים.

"ויקטור קרום" קראה מדאם רוז. ויקטור פסע לעברה, עובר על פני דלתות הפלדה המחלידות.

"פשוט את חולצתך" נשמע קולה, כבשנתו הראשונה של ויקטור. ויקטור פשט את חולצתו, אך הפעם די היה בכך שמדאם רוז בחנה את הקעקוע על בשרו.

"כרע ברך" ציוותה עליו מדאם רוז.

ויקטור עשה כדבריה. "אני נשבע בזאת, שאשרת בנאמנות את בית הספר והאקדמיה דורמשטרנג עד לתום לימודי" קרא ויקטור.

מדאם רוז נראתה מסופקת. ויקטור קם בקידה קלה, והחזיר מעליו את חולצתו.

מדאם רוז הנהנה בראשה. ויקטור קד קידה נוספת, ופסע לעבר המסדרונות האפלוליים של הטירה, לכיוון חדרו שלו ושל מייקל.

עתה, אחרי הלילה המפרך הזה, חשב מייקל על שתי דברים בלבד. מיטתו וחדרו, וג'סיקה אהובתו.