רמוס לופין

אני מוותר על כל הזכויות לג'יי קיי רולינג

והוא ראה אותו נופל. משותק, למאוחרי הפרגוד. כמו בהילוך איטי, הוא ראה את הארי, מנסה לעזור לסיריוס, מנסה לעבור גם הוא, לצד השני של הפרגוד, הצד של המתים.

"זה נגמר, אין מה לעשות, הארי." אמר, אך לא נשמע משכנע במיוחד לעצמו. אלו היו מחשבותיו שלו לעצמו.

הזכרונות חזרו אליו שוב ושוב.

הוא עצם את עיניו, ונשכב בחזרה על המיטה. המיטה של סיריוס, בכיכר גרימולד.

רמוס החליט לכתוב מכתב, מכתב שלעולם לא יגיע למענו, מכתב, שיכיל את כל הרגשות העצורים שלו.

"אוה, סיריוס, סיריוס, אתה כל-כך חסר לי. הצחוקים שלך, הציניות שלך- הכל.

אם היית יודע, כמה, כמה! כאב לי. כואב לי.

ברגע שנפלת, שנעלמת, מאחורי הפרגוד, רציתי למות. רציתי ללכת ביחד איתך. אך לא יכולתי, לא הייתי אמיץ מספיק, לא הייתי מספיק אמיץ כמוך...

 זה לא מגיע לך! למה? למה זה היה צריך לקרות לך? למה לא לי?

דמעות ירדו כאילו בהילוך איטי על לחיו, והכתימו את קלף הנייר

"נקמה! אני רוצה נקמה!

זה ממש לא היה רמוס, אך הזעם עיוור אותו, והוא היה מוכן להכל!

אני נשבע לך, סיריוס, שברגע ששמעתי את צחוקה הרשע של דודתך, כאשר הבינה, שהלכת! ולא תחזור! רציתי להרוג אותה, לחנוק אותה במו ידי! אך הארי הקדים אותי, הוא השתחרר מתוך ידי ורדף אחרי בלטריקס.

"הייתי חלוש, לא רציתי להבין... שזה הסוף! אני לא אראה אותך שוב...

כל הרגעים, שהיו לנו יחד... כולנו יחד... הקונדסאים.

אוה, סיריוס, רציתי! אני נשבע לך שרציתי! רציתי להגיד לך את האמת כל הזמן, את האמת- שאני אוהב אותך...

בשלב זה, רמוס רעד, ולא יכל להמשיך לכתוב, אך מילותיו, הבאות, והאחרונות היו:

אז הינה אני אומר לך עכשיו, למרות שלא תוכל לדעת זאת לעולם- אני אוהב אותך!

חתום בנשיקה...

                    חברך, רמוס לופין.

זה פיקצר שכתבתי, לאחר שקראתי שוב את הספר החמישי... אני באמת מקווה שתאהבו אותו...  נעם