משחקי הרעב 70-הצד של אנני

הפעם היחידה שיצא לי לדבר ממש עם פיניק אודייר הייתה לפני כחודשיים, כשיצאתי מהבית שלי לעבר ביתה של הזקנה בקצה השני של מחוז. כל שבוע ביום ראשון אני מביאה לה מרק חם שנשאר מארוחת הערב שלי ושל אבא שלי.
זה היה ערב קר במיוחד והשעה הייתה מאוחרת. הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב שהוא הולך לידי.
"לאן זה?" הקול שלו הקפיץ אותי והמרק גלש לי על האצבעות. 
"אחח... מטומטם! תיזהר קצת!" 
הוא חייך חיוך שגרם לי לרצות להעיף לו סטירה. הייתי עושה את זה אם הידיים שלי לא היו תפוסות! אף פעם לא אהבתי איך שהבנות במחוז נמרחו עליו. כאילו היה להן סיכוי מול הבנות מהקפיטול... אבל פיניק אהב לתת לבנות המחוז הרגשה שבאמת יש להן סיכוי איתו וזה ריגש אותן בטירוף. הוא היה צוחק איתן ומעביר את זמנו כשהוא עובר מבת לבת. לי הוא אף פעם לא הציק, כנראה ידע שאתעלם ממנו. 
אבל עכשיו זה לא כל כך עבד לי. אחרי כמה שניות של שקט הוא המשיך לדבר. 
"את הולכת לזקנה הזאת, נכון?"
מאיפה הוא יודע? אף אחד לא ידע על זה חוץ ממני ומאבא שלי. 
"כל יום ראשון את מביאה לה אוכל. היא סבתא שלך או משהו?" 
השאלה הזאת כל כך עצבנה אותי שהייתי חייבת לענות. 
"לא. מה הקשר?" 
הוא מיהר להספיק ללכת בקצב הצעדים שלי. 
"אז למה את מביאה לה אוכל? מה פתאום אכפת לך ממנה?" 
"מה זה אכפת לך בכלל?" התפרצתי עליו, לא מבינה מה הקשר של השאלות שלו.
הוא היה מופתע מהתגובה שלי. אני לא חושבת שאי פעם מישהי דיברה אליו בצורה כזאת, לא חושבת שמישהי אי פעם יכלה לעמוד בקסמיו. 
"סתם. התעניינתי. רוצה שאני אסחב בשבילך את הסיר?" הוא שאל.
עוד פעם הדמות הזו של האביר על הסוס הלבן, כאילו שאני לא מסתדרת לבד. 
"לא, תודה. אני אסתדר גם בלעדייך. אתה יכול ללכת לעזור לבנות אחרות שאולי כן ישמחו לעזרה ממך." רטנתי לעברו. 
"זה לא שרציתי לעזור לך."הוא מתגונן. "רק רציתי לחמם את הידיים." הוא הסתובב וחזר אחורה. 

זו הייתה הפעם היחידה שדיברתי איתו. אני חושבת שדווקא בגלל זה הוא לא היה צריך עכשיו לבוא להיפרד ממני. אולי הוא רוצה לתת לי איזה טקטיקה מיוחדת שהשתמש בה ולהשוויץ בניצחון שלו וזה הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע. 
"אתה יכול לחסוך ממני את המילות פרידה הנהדרות שתיכננת וללכת להשוויץ בפני מישהו אחר. אני לא מבינה למה הגעת לפה בכלל!" אני תוקפת אותו, לפני שהספיק להוציא מילה מהפה. 
"תירגעי!" הוא מתקרב אלי. "אני מבטיח לא להשוויץ." הוא חושב רגע ואז מוסיף - "אני אשתדל." 
אני מתיישבת בחוסר אונים על הספה, מחכה לשמוע ממנו עוד איזו קלישאה גדולה.
פיניק מתיישב לידי. 
"רק רציתי להגיד לך לא להתייאש." 
אני מסתכלת עליו בבלבול. 
"לא להתייאש? תגיד, אני נראית לך מישהי שתוכל לשרוד את הזירה? הדבר היחיד שאני יודעת לעשות טוב זה לבשל. מעולם לא הרמתי שום סוג של כלי נשק, איך אתה רוצה שלא אתייאש?" 
"תקשיבי, אני עוקב אחרייך כבר הרבה זמן-"
יופי, הנה הוא מתחיל...
"ויש לך סיכוי." 
הוא ממש טוב בזה, כי לרגע אני חושבת להאמין לו. 
" מה אתה רוצה שאני אעשה, אכין מרק גדול ואשפוך אותו עליהם?" אני שואלת בציניות מוגזמת. 
הוא מחייך.
"את לא צריכה לדעת להילחם כדי לשרוד." 
אני פולטת גיחוך ומסתכלת עליו, עדיין מתקשה להאמין איך הקול שלו נשמע כאילו הוא דובר אמת.
"מדבר הילד שהרג את כולם עם קלשון. איך אתה יכול להגיד לי שאפשר לשרוד בלי לדעת להילחם? מה אתה חושב, שאקרוץ להם וזה יגרום להם לא לזרוק עלי חנית?" אני שואלת בכעס. 
מתסכל אותי הניסיון הקלוש שלו לעודד אותי לפני שאני נוסעת למותי. 
"אנני, אני לא צוחק. את באמת מסוגלת לשרוד. את רק צריכה להאמין שאת מסוגלת. אני מאמין שאת מסוגלת." 
דיבורו מתחיל להישמע לי חשוד. כאילו באמת אכפת לו ממני...
"ממתי אכפת לך ממני?" 
בפעם הראשונה מתחילת השיחה, הוא שותק לרגע. כאילו מחפש את המילים הנכונות. 
"אני חושב שמאז שחזרתי תמיד הסתכלתי עליך. חוסר העניין שלך בי משך אותי אלייך. לא הבנתי איך יכול להיות שמישהי לא מסתכלת לכיווני. אז התחלתי לעקוב אחרייך ובפעם היחידה שאזרתי אומץ לבוא ולדבר איתך, נפנפת אותי מהר מאוד. אבל מאז אני יודע שאת הילדה הכי מיוחדת פה במחוז." 
ואז הוא עושה את הדבר שהכי לא ציפיתי שיעשה.
הוא מתקרב אלי ומנשק אותי במהירות, נשיקה עדינה וחמה. נשיקה שכל בת במחוז ובקפיטול כולו הייתה מתפללת לקבל. 
"רק רציתי שתדעי שמישהו מחכה לך שתחזרי." הוא אומר, לפני שאני מספיקה להגיב ונעלם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא