מה שהמלחמה עשתה לג'יני

הפאנפיק לא עבר ביטוא ~

ג'יני לא ידעה אם המלחמה נגמרה או לא. היא לא ידעה כלום, מלבד זה שהיא צריכה לחפש את משפחתה, את חבריה. אסור לה להשאר לבד. לא עכשיו.

"פרסי! רון!" קראה ג'יני ורצה לעברם. "איפה – איפה פרד? איפה ג'ורג'?" היא הביטה סביבה.

"פרד..." פרסי לא הצליח לומר זאת. הוא רק הראה לה את גופתו של פרד.

"פרד!" אמרה ג'יני בהלם. אט אט ההלם פינה את מקומו אל הרגשת האובדן, חוסר הביטחון, הפחד הנורא מעוד אבידות.

הדמעות ניקוו בעיניה. היא תמיד התביישה לבכות, אך כעת חשה שזה לא יהיה אנושי אם לא תבכה.

"ג'יני..." אמר רון בקול חנוק. הוא חיבק אותה.

ג'יני בכתה על כתפו. "מי הרג אותו?"

"אוכלי מוות." אמר פרסי ולא נקב בשם.

"מי?" שאלה ג'יני בתקיפות. "איפה ג'ורג'? איפה כולם?"

"אנחנו לא יודעים איפה ג'ורג', וכנראה שבערך חמישים אנשים כבר למעלה." פרסי משך בכתפו.

"בקומה למעלה?" ג'יני הופתעה מכך שהם קרובים כל כך. אחרי אובדן כה משמעותי, היא הרגישה שזה יהיה כל כך פשוט למצוא את המשפחה, את החברים.

"לא, למעלה בשמיים." פרסי השתדל לשמור על קול אדיש, כדי לא להרוס את תדמיתו, אף על פי שאחיו ואנשים רבים אחרים מתו.

ג'יני פרצה בבכי חזק יותר. "מי – מי מת?" היא משכה באפה ובכתה תוך כדי.

"אנחנו מעדיפים שלא לבדוק." רון השפיל את מבטו.

"חייבים לחפש את כולם." פרסי לקח פיקוד.

הם עלו מעלה, ולא היה זכר לאף מכר.

"אתם יודעים מה?" אמרה ג'יני לפתע. "אני ארד מטה, אולי השאר ירדו במדרגות בצד השני, ואתם תבדקו למעלה."

"ואיך נתקשר?" שאל רון בספק.

"פרד – וג'ורג', המציאו את זה לא מזמן, ונתנו לי את זה במכתב הלפני אחרון שלהם." ג'יני השתדלה לשמור על קול שקול. היא שלפה מכיסה שלושה מכשירים בצורת פלאפונים.

"אם נדבר לתוכם, מה שתאמרו יגיע אל כל אחד מאלה." אמרה ג'יני והפקידה בידו של רון אחד כסוף, ובידו של פרסי אחד כחול.

"את בטוחה שזה עובד?" שאל פרסי.

"כן. לכו אל קצה המסדרון ואני אלך אל הקצה השני." אמרה ג'יני.

ג'יני, רון ופרסי הגיעו אל הקצוות, ג'יני אל הימני ורון ופרסי אל השמאלי.

"בדיקה," ג'יני זיהתה את קולו של פרסי. "ג'יני, שומעת?"

"כן." ג'יני דיברה כשפיה צמוד אל המכשיר.

היא רצה אליהם. "זה עובד." התנשפה.

"אני לא יודע, ג'יני, את קטינה, את רק בת שש עשרה, אולי נצמיד לך את רון או – "

"לכו!" צעקה ג'יני. "אני אסתדר! אולי אני אפגוש את הרמיוני בדרך, או..."

היא החלה לפחד שהרמיוני גם מתה.

"נתראה!" אמר רון והוא ופרסי עלו לקומה למעלה, שולחים אחורה מבטים חוששים.

כעת ג'יני תצטרך להסתדר לבד.