סלבריטי

שם: סלבריטי

פאנדום: הארי פוטר

שיפ: עדיין לא ידוע

דירוג:  PG (נכון לעכשיו).

תקופה: הדור-הבא

ז'אנר: רומאנס, פלאף, הומור

ויתור זכויות: הדמויות הלקוחות מהארי פוטר לא שייכות לי ואני לא מתכוון להפיק מהם רווח כספי.

הערות: מקווה שתהנו, אשמח לשמוע ביקורת בונה :)
ואל תיבהלו מהעובדה שלא כל הפרטים עדיין מובנים, ולא כל הדמויות מוכרות, הכל מתבהר בהמשך!

-------------------

יום ב' ה-31 באוגוסט 2026, 18:23, אולם הכניסה של משרד הקסמים, לונדון

*קליק* *פלאש* *צ'יק* *פלאש* *פלאש*
"העלמה קרקרוף, מה את חושבת לגבי מעצרו של אחיך?"
"את ידעת על המקרה המדובר?"
"יש לך מספר מילים לומר להגנתו?"
"האם מארק שואף ללכת בדרכו של דודכם, איגור, לאזקבאן?"
"ספרי לנו, מה לאביך יש לומר על הסיפור?"
"איך זה מרגיש לחיות בבית יחד עם עבריין-צמרת?"
"העלמה קרקרוף כאן שבועון 'המכשפה', האם זה נכון שאת יוצאת עם נסיך הנפט הסעודי, עמיר אל טסוואן?"

נעלי-העקב שלי נוקשות על רצפת העץ שבמרד הקסמים בעודי מקרטעת בקושי דרך המוני העיתונאים והצלמים שנעים איתי לכיוון האח שממנו נכנסתי לכאן. גופו של אולג, שומר הראש המשפחתי, משמש מגן חי שחוצץ ביני ובין אוכלי-הנבלות האכזריים שמכרכרים סביבי. כל גופי מזיע תחת מעיל הפרווה הכבד שהלנה הכריחה אותי ללבוש לשימוע ואני רק מייחלת לרגע שבו אצא מכאן ואוכל להוריד אותו ולהחליף לנעלי-ספורט שלא ישברו לי את הבהונות.
לאחר מספר רגעים שמרגישים כמו נצח אני ואולג נעמדים מול אח השיש הגדול שבצד החדר. בידו האחת אולג חוסם את האספסוף הגועש מאחורי ובידו השנייה מפזר אבקת-פלו ירוקה על הגחלים הבוערות. להבות האזמרגד מתפרצות בבת-אחת מתוך האח ואני צועדת לתוכן בביטחון, משתדלת לא למעוד בנעליי הגבוהות.
"למלון דורצ'סטר," אני לוחשת בתקווה לשמור על מקום הימצאותי בסוד, אף על פי שאני בטוחה שכל כתבי-הצהובונים כבר יודעים בדיוק היכן אני עומדת ללון הלילה.

זרם מטושטש של ארובות חולף מול פניי בעודי מסתחררת במהירות שיא ובתוך מספר שניות אני נעצרת בבת אחת ומועדת אל מחוץ ללהבות על שטיח קטיפה רך. לא עובר רגע ועובד בחליפת מדי-המלון הכהים מושיט לי את ידו לעזרה.
"קורה לטובים ביותר," הוא אומר לי במבט מעודד בעודי נעזרת בו כדי להרים את עצמי מהרצפה בפנים אדומות מבושה. מאחוריי אני שומעת את אולג פוסע גם הוא מתוך האח האדמדם. הוא, לעומתי, מצליח לצאת מהסיטואציה מבלי להפיל את כבודו העצמי לרצפה מול עובד מלון זוטר.
"ברוכים הבאים למלון דורצ'סטר," מדקלם העלם וחושף חיוך נוצץ של מיליון דולר. "אנו שמחים לארח אתכם כאן, אחד מארבעת מלונות הפאר היחידים בלונדון המציעים שירותי-לינה גם לקוסמים ולמכשפות. הבה נוביל אתכם לחדר. המזוודות ממתינות לכם שם." הוא מוביל אותנו בכל רחבי המלון היוקרתי, מסביר בגאווה על כל אחד מהשירותים הרבים שמוצעים בו. בנקודה כלשהי במהלך הסיור המתיש, בין "חדר המדיטציה המפנק" ו"אקווריום הדגים הטרופים המרתק שלנו", סבלנותי פוקעת.
"אנחנו ישנים כאן רק הלילה, אתה יודע..." אני אומרת לו בגסות רוח והמבט המרוצה שהיה מרוח על פניו נשטף ונמחק בבת אחת.
"אוה," הוא משיב,  קופץ את שפתיו, אצבעותיו מתכווצות לאגרופים והוא פונה בצעדים מהירים לעבר המעלית שמובילה לדירת-הגג, שם נמצא החדר. על אף שהוא לעולם לא יסכים להודות בכך, אני בטוחה שאני רואה שמץ של חיוך משועשע מופיע על פניו של אולג באותו הרגע, כך שאני יודעת שהוא גם מודה עכשיו לאלוהים על חוסר הטקט המשווע שלי.

כשאנחנו פותחים את דלת עץ הכפולה שבכניסה לחדר שהוכן עבורנו, אני לא יכולה שלא לעצור את נשימתי. אף על פי שכבר ישנתי בלא מעט בתי מלון מפוארים (כסף הוא אחרון הבעיות שמדאיגות את המשפחה שלי), דירת הפנטהאוז במלון דורצ'סטר היא ללא ספק מהמרשימות שראיתי בחיי. בחדר יש ארבעה חדרי שינה ראשיים, פלוס חדר אורחים נוסף וכולו מרוהט בצורה בריטית-מסורתית שלא הייתה מביישת את ארמון באקינגהאם. אחרי שאנחנו נפרדים לשלום מנער-הקבלה עם תשר נדיב, ואולג פורש לחדר האורחים, שם הוא יישן, אני משליכה את המעיל המסורבל על הרצפה ומתמוטטת על אחת מהספות הסגלגלות שבסלון, מוכנה לעצום עיניים ולא לקום עד מחר בבוקר.

"ואת עוד חושבת שעלייך עבר יום קשה..." אני קופצת למשמע קולה הצרוד של סבתי כדי לגלות שהיא יושבת על הכורסא לצידי, מחזיקה בידה האחת ספל תה מהביל ובשנייה סיגריה לבנה. "אני, לעומתך, הייתי צריכה להשתמש באחד ממפתחות המעבר המזורגגים הללו כל הדרך ממוסקבה. בהיום אתם רק הולכים חצי-מטר וכבר מקטרים כאילו רצתם מרתון."
"נכון," אני ישר מסכימה עם דבריה בקול חלול. כבר למדתי שאין לי למה לנסות להתנגד, זה רק יגרור עוד עשרים דקות של סיפורים שאצטרך לשמוע מהתקופה שבה גרה בסיביר וכל מה שהיו יכולים לעשות זה "לשתות את הדמעות שזלגו ולהתחמם מהמחשבות על החופים שבסיינט פטרסבורג בקיץ".
"הייתם מצפים לטיפת הכרת תודה מהילדה שבשבילה עברתי את כל הסיוט הזה, אבל כנראה שזה יותר מדי לבקש."
"תודה סבתא, אני מעריכה את זה שאת כאן." עוד שקר כלשהו.
"את התכונה הזו לא קיבלת מלאוניד. אף בן שלי לא היה מתייחס ככה לסבתא שלו. תמיד האשמתי את אימא שלך בהתנהגות חסרת הכבוד שלך. מארק לא מתנהג ככה. כנראה זה החינוך האמריקאי הקפיטליסטי שהיא הביאה איתה מהחור שהיא באה ממנו."
אני מחליטה שזה כבר מוגזם ועומדת להתעמת איתה כשצילצול בדלת מקדים אותי.

"מי זה עכשיו?" היא שואלת בעצבנות. אף פעם לא הייתה לה יותר מדי סבלנות לאנשים.
"הזמנתי לנו 'רום-סרוויס'!" אני שומעת את הלנה, אשתו השלישית של אבא שלי, צועקת לעברנו בקולה הגבוה מהחדר השני. "אני אפתח!" היא מכריזה ומתקדמת במהירות לעבר דלת הכניסה, בעוד אצבעותיה עונדות במומחיות זוג עגילי-פנינים יוקרתי על אוזניה. מי שלא מכיר אותנו בקלות יכול לחשוב שהלנה היא האחות הגדולה (וההרבה-יותר-מושכת) שלי. אני מניחה שזה עיצבן אותי בהתחלה, אבל כבר השלמתי עם העובדה שאבא שלי אוהב אותן צעירות מדי. את אימא שלי הוא פגש כעוד הייתה סטודנטית בת-17 באקדמיה למשחק בניו-יורק. עם אימו של מארק, אחי הבכור, הוא התחתן בקיץ שבו סיימו ללמוד בדורמשטרנג.

הלנה פותחת את הדלת ושלושה מלצרים נכנסים בבת-אחת אל תוך החדר עם עגלה מלאה מנות גורמה. כעבור מספר דקות בהם הם מניחים מפה, עורכים את השולחן ומפזרים את צלחות האוכל עליו, שלושתנו מתיישבות לאכול.
שתיקה מביכה.
"אוה, טטיאנה!" הלנה קוראת פתאום, מאושרת שהיא מצאה נושא כדי להפיג את הדממה המעיקה. "הסתובבתי היום ברחוב ריג'נט ומצאתי שמלה מקסימה שאת יכולה ללבוש מחר ליום הראשון שלך בבית-הספר הזה, הורגוטס!"
"זה הוגוורטס!" אני מתעצבנת עליה, למרות שאני לא יודעת בכלל למה. בחיים לא הייתי בבית-הספר הזה קודם, למה חשוב לי בכלל איך קוראים לו?
"אותו הדבר, אז את תלבשי את זה מחר?" היא מתרגשת מהעובדה שעוד לא סירבתי להצעה.
"אהה, אממ," אני מנסה למשוך זמן כדי לחשוב על תירוץ משכנע למה לא. "האמת שאנחנו מחויבים ללבוש גלימות טקס מחר. כן, מצטערת... אולי בפעם אחרת." כנראה שבכל זאת ירשתי חלק מכישרון המשחק והאילתור של אימא.
"אהה," היא משיבה באכזבה. "חבל..."
טיפה עצוב לי לראות אותה ככה, אחרי הכל באמת יש לה כוונות טובות. אבל יותר עצוב לי לדמיין את עצמי באחת מהשמלות שהיא קנתה לי, ביום הראשון בבית-ספר חדש. איכשהו היא תמיד מצליחה לקלוע בדיוק לבגד האחרון שהייתי בוחרת מכל הבגדים בחנות, ולוקחת אותו. מצטערת, הלנוש'קה. אם השאלה היא האם לבחור בשמירה על עצמי מפני התאבדות חברתית שתשפיע לשנתיים הקרובות או הרגשות שלך, אני אהיה חייבת לבחור באופציה א'.

והנה אנחנו נקלעות לעוד שתיקה מביכה.
"טוב," הלנה מכריזה כעבור כמה דקות וקמה מהכיסא שלה. "אני חייבת לזוז. קתרינה בטח כבר מחכה לי למטה. אנחנו הולכות היום לאיזה 'מיוזיקל' ב'ווסט אנד', הוא אמור להיות מדהים!" אני מחייכת ומנסה להיראות כאילו אכפת לי לאן היא הולכת בזמן שהיא נפרדת ממני בליטוף על הראש.
"אה, אתן הולכות עם אבא?" אני מעמידה פנים של מתעניינת.
"לא, שכחתי לספר לך, מותק. לאוניד נתקע במוסקבה כמה ימים, משהו עם העסק. הוא אמר שהוא ישתדל, אבל הוא לא מאמין שיספיק להגיע עד מחר. בכל מקרה, נלך שתינו, יהיה כיף!"
"אה... אוקיי."
"לילה טוב, אירנה," היא נפרדת מסבתא ומנשקת אותה על הראש.
"*Спокойной ночи, глупые свиньи," סבתא ממלמלת קללה ברוסית בחזרה.
"מה היא אמרה?" הלנה שואלת בתמימות. היא לא דוברת רוסית כמו כל המשפחה שלי.
"היא אמרה שהיא אוהבת אותך," אני עונה לך וחיוך טיפשי נמרח על פניה העדינות.
"אני אוהבת אותך גם, בבושקה," היא אומרת בטון חזק ובהדגשת הברות, בצורה שבה מדברים לתינוק שעדיין לומד לדבר. סבתא רק נוחרת עליה בחזרה והיא יוצאת בעליזות מהחדר.
כעבור כמה דקות גם סבתא פורשת לישון בחדרה, מבלי לטרוח להגיד לי שלום או אפילו לאחל לי בהצלחה לקראת מחר. היא פשוט לא טיפוס כזה.

וכך אני יושבת, בערב שלפני פתיחת שנת הלימודים בבית-ספר חדש לגמרי, מול שולחן ארוחת-ערב ריק במדינה שמעולם לא הייתי בה לפני כן.
נכון שאתם פשוט מתים להיות אני?

-------------------------------

*"לילה טוב, חזירה טיפשה!"