העיניים הירוקות

עפתי מעלה מעלה לשמיים בעקבות האדון שלא יכלתי להתנגד לו, אדון האופל.

עפתי ותוך שניות ספורות ראיתי את אותן העיניים הירוקות מביטות בי בשנאה.

ראיתי שוב את אותו מבט, כמו פעם בשנה החמישית שקראתי לה בוצדמית.

לא התכוונתי, אבל כעסתי. הארי הביט בי כמה דקות ואז חזר להסתכל קדימה.

כל הזמן שהוא הסתכל בי שוחזר בראשי אותו יום, אותו יום נורא בו איבדתי את לילי אוונס.

מתחת לעץ. מתחת לעץ היפה אותו כל כך אהבתי. ראיתי שאני עומד ליפול אז אחזתי חזק בשרביטי וכיוונתי אותו ליד של נוט שהיה לפני, רציתי לכרות את ידו 'בטעות'.

אני עדיין לא סולח לו אל כך שצהל כאשר 'הבוצדמית הפוטרית' מתה.

מתוך חוסר ריכוז וכל כך הרבה מחשבות שונות ומשונות שהסתובבו בראשי פספסתי את ידו של נוט ופגעתי באוזנו של אחד הפוטרים.

זה לא היה אמור לקרות.

ידעתי שאם זה אחד הווזלים יהיה לי חשבון לא סגור לעולם עם מולי ווזלי העקשנית שמגינה על משפחתה בחירוף נפש, אם זה פוטר האמיתי אז חבל שלא פגעתי בראשו, אם זו הגרנג'רית הזו אז אני מאוד מקווה שכך חצי השאלות שאני שואל היא אינה תשמע.

אני בטח אגלה בהמשך. העיניים הירוקות חזרו אליי, במבט כל כך נוקב שבקושי יכולתי לזוז.

העיניים הללו. העיניים של לילי.

עכשיו אני במרחק שנים מהיום הזה. מסתכל מהשמיים למטה, משפחה חוצה את המחסום לרציף 4\3  9  ראיתי את כולם, את המשפחה.

משפחת פוטר צעדה הארי, ג'יניברה, ג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה. הם קראו לילדיהם גם על שמי. גם על שמה של לילי.

גם לילדים העיניים היקרות הללו.

העיניים של האישה שאהבתי באמת ובתמים, לנצח. לילי אוונס.

אם הייתי יכול פשוט לדבר ישר, אולי זו הייתה משפחתי שצועדת על הרציף ולא משפחתו של ה'קרניים' העלוב.