לילי וג'ימס לנצח נצחים

ג`יימס ידע שזה יצליח לו הפעם. הוא תכנן את זה כבר ימים. עבד על כל פרט קטן- בעזרתם של רמוס, סיריוס ופיטר, כמובן.

"זהו, לילי," דיבר לעצמו, "הפעם לא יהיה לך שום סיכוי נגדי." הוסיף וחייך.

ג`יימס פתח את דלת הספרייה בתנופה-לא לפני שהחביא את הבקבוק הקטן והפקוק שהיה אצלו ביד- וידע שימצא אותה שם. לילי רכנה מעל ספר עב כרס של כשפומטיקה, קוראת בו בעיון.

הספרנית שישבה מאחורי שולחנה בקצה החדר, שלחה בו מבט רושף.

"לילי!" ג`יימס לחש לחישה בהולה באוזנה.

לילי קפצה ממקומה.

"ג`יימס!" קראה לילי, חלש ככל שיכלה- כדי לא להרגיז את גברת בלס הספרנית.

אך היא בכל זאת שמעה, ואמרה: "שקט שם! יש כאן עוד אנשים שקוראים!"

ג`יימס העיף מבט סביבו- לא היה אף אחד בספריה בשעה זו.

"לילי, אני צריך עזרה," הוא אמר ללילי בקול מתון, כמי שחושב פעמיים לפני שמדבר- בדיוק כמו שהתאמן עם סיריוס לפני כשעה.

"ג`יימס, אם את עומד להציע לי לצאת איתך שוב-"

"לא! זה משהו אחר!"

"אוקי! אתם שניכם, צאו מהספרייה מייד!" צווחה גברת בלס.

"אבל למי אנחנו מפריעים?"

"אל תתחצף, פוטר!"

"ג`יימס, עדיף שנצא..." לחשה לו לילי, ומשכה בידו לכיוון היציאה.

לילי וג`יימס התקדמו לעבר מגדל גריפינדור.

"אז ג`יימס," פתחה לילי ברשמיות, "במה היית צריך את עזרתי?"

"את יודעת, הייתי שמח להציע לך לצאת איתי, שוב, או לפחות נשיקה קטנה," אמר ג`יימס, מתקרב ללילי, כשחיוך ממזרי מרוח על פניו, "אבל הפעם זה לא זה." הרצין.

"מה קרה?"

"תקשיבי, לילי, זו הפעם הראשונה שאני באמת לחוץ משיעורי בית." אמר ג`יימס, הבעת חלחלה משתקפת מעיניו.

"נו באמת ג`יימס, אתה באמת מצפה שאני אאמין לזה?" חייכה לילי בסרקאזם. "אתה-או סיריוס- בחיים לא הייתם, וגם לא תהיו, לחוצים אי-פעם משיעורי בית"

"למה את לא מוכנה להאמין לי, לילי?" שאל ג`יימס בחוסר אונים.

"כי אתה לא סוג של בן-אדם  שאוהב ללמוד," אמרה לילי בגבה מורמת.

"לילי, בחייך, המטלה של פרופסור הרגרמבל  הייתה יותר מדי קשה. איך אני אמור לסיים סיכום באורך חמישה גיליונות קלף, בנושא ליפוף חיצי הרמיות כבר למחר?!"

"אם אתה באמת מתכוון לזה, אני מוכנה לעזור..." אמרה לילי בזהירות.

"נהדר!" חייך אליה ג`יימס,"בואי למגדל גריפינדור."

~*~

"רוצה לשתות,לילי, יקירה?" שאל ג`יימס את לילי.

"כן, ואל תקרא לי `יקירה`." אמרה כבדרך אגב, מעבירה עוד דף בספר.

ג`יימס חייך אליה מאחורי גבה, ובדק שאינה מסתכלת לעברו. "מה תרצי לשתות, יקירה?"

לילי חייכה בליבה, "מיץ דלעת יהיה מעולה."

הוא בחש את מיץ הדלעת, מוציא בקבוק זעיר ופקוק, מלא כולו בנוזל שקוף כמים- והוסיף כמה טיפות לכוס. הוא בחש היטב את שיקוי הוריטסרום -שיקוי האמת החזק ביותר- יחד עם מיץ הדלעת.

"בבקשה, לילס`," הוא העביר לידה את הכוס וחייך.

לילי נתנה בג`יימס מבט חושד ורחרחה בזהירות את הכוס. היא התרצתה לבסוף, ושתתה את המיץ בלגימות ארוכות.

חיוכו של ג`יימס התרחב.

מבטה של לילי התערפל מעט, והיא הניחה את הכוס בצד.

"אני יכול לשאול אותך משהו, ליל`ס?" שאל ג`יימס בחשש מה.

"בהחלט," חייכה לילי.

"לילי, מה... מה באמת... מה באמת את חושבת עלי?"

לילי נאנחה אנחה קטנה ופתחה: "אתה... אתה האהבה היחידה שבאמת הייתה לי. כל היום, כל הזמן, אני חושבת רק עליך."

"את רצינית?" ג`יימס היה המום, הוא לא חשב שהיא תפצח בתיאור מושלם למה שהוא הרגיש.

"כמובן. תמיד רציתי שנהיה ביחד," לילי חייכה בחולמניות.

"אבל... אבל את תמיד דחית אותי! לא משנה כמה פעמים ניסיתי, וגם איך ניסיתי, את תמיד דחית אותי מעלייך!"

חיוכה של לילי כבה מעט.

"תמיד חשבתי שאתה רק רוצה להשתעשע בי. כמו כל שאר הבנות שהיו לך בחיים. אתה חושב שלא ידעתי עליהן? חשבתי... חשבתי שאם אני היעתר לך פעם אחת, אני אפגע בעתיד... ואתה תזרוק אותי אחרי שאני אספק לך מה שצריך, מה שאתה צריך."

"לילי... את יודעת שזה לא נכון. מאז שהכרתי אותך הכול השתנה. לא הפסקתי לחשוב עלייך, ובחיים לא הייתי מסוגל לנהוג בך בצורה כזו."

"עכשיו אני יודעת..." לילי חייכה מבעד לדמעותיה.

"מה את רוצה לעשות עכשיו?" ג`יימס קיווה שזה מה שהוא רוצה.

לילי לא אמרה מילה. היא סגרה את המרחק בניהם ונישקה אותו. היא נשקה אותו כמו שאף בת לא נישקה אותו מעולם. שפתיה היו רכות וחמות, לשונה הייתה חלקה ומהירה, שגרמה לג`יימס לגנוח.

~*~

בבוקר שלמחרת ג`יימס פקח את עיניו ומצא את לילי שרועה ישנה לצידו.

הוא הרים מעט את השמיכה, כדי לגלות את גופה הענוג והעירום של לילי מתחתיה. הוא הציץ גם בצד שלו וגילה את אותו מחזה. הוא היה מעורטל לצידה של נערת חלומותיו. הוא נאנח בשקט, לא מאמין למזלו.

הוא ניער אותה בעדינות וחיכה שתתעורר.

היא פקחה את עיניה הירוקות-ירוקות והביטה בו באהבה.

"בוקר טוב ליל`ס," הוא חייך אליה.

"בוקר טוב... ג`יימס..."

"תקשיבי, אני צריך לספר לך משהו..." הוא לא ידע מאיפה להתחיל. היה לו רצון לספר ללילי הכול, אך הוא חשש שתכעס.

"אתה לא צריך... אני כבר יודעת..." היא הביטה בו בשלווה.

"מה?"

"אל תפער את הפה ככה, עוד ייכנס לך זבוב לשם," היא צחקקה. "אני יודעת שאתה הכנסת לי וריטסרום למשקה..."

"ו- את לא כועסת?" ג`יימס הביט בה, מחכה להתפרצות.

"לא...  בכל זאת, אנחנו הרי זיווג מושלם," היא הניחה לג`יימס יד על החזה ונישקה אותו.

"אנחנו מפריעים למשהו?" נשמע קול מפתח החדר של הבנים.

סיריוס, רמוס ופיטר עמדו שם, מביטים בהם בהשתוממות.

"מזל טוב, גבר," סיריוס אמר וקרץ.

~*~הסוף~*~

תיכתבו הרבה תגובות : נעם