When I'm Gone

הוא זוכר את זה.
ממש כאילו זה היה אתמול.
הוא וגויל נתלים על גרוטאה ישנה, כנראה אחד מהרהיטים שנזרקו לחדר הנחיצות במהלך השנים. אש השדים הדפוקה הזו שקראב הטיל מלחששת מתחתיהם כמו אריה שמחכה מתחת לעץ שטרפו ייפול אל בין שיניו. הוא מביט למטה – לא מצליח למנוע מעצמו לעשות זאת – ורואה את הפרצוף של אביו. לרגע הוא נחרד וכמעט מחליק ונופל, אך ברגע האחרון הוא מצליח להיתלות על הגרוטאה שוב. האש מתחתיו לוחשת ותוססת, ולרגע נדמה לו שהיא מלחששת בנבזיות.
אז ככה זה, למות. הוא מהרהר בינו לבין עצמו. לא אכפת לו כל כך, הוא עוד לא מעכל שזה אמיתי,  שעוד כמה רגעים הוא כבר לא יהיה שם.
אם ככה, אז אני רוצה לפחות מצבה גדולה, הוא מגחך לעצמו. עשויה משיש, עם עיטורים מזהב, לא פחות. אני לא מאמין שאבא יתקמצן עלי. הרי זו תהיה ההוצאה האחרונה שלו עלי כל החיים. מעניין מי יבוא לבכות עלי... פנסי, בזה אני בטוח, ואולי גם –
"מאלפוי, תפוס!" הוא שמע קריאה וראה את ידו של פוטר מושטת לעברו. הוא הרים את ידו בלי להבין מה הוא עושה ותפס את היד שהושטה אליו, מחזיק בה בכל הכוח.
"תחזיק חזק..." מלמל פוטר בעודו מעלה אותו אל המטאטא. שניהם נשמו לרווחה ודראקו התיישב, עדיין מזועזע מחווית הכמעט-מוות שעברה עליו.
והם טסו. כל שנייה נדמתה כשנה במוחו הדואב, וזה בדיוק הזמן שלקח לו לקלוט את זה. שבע שנים. שבע שנים כדי להבין שלהלוויה שלו אף אחד לא יבוא. אף אחד אמיתי, לפחות. פנסי תבוא, אבל היא לא באמת חשובה בעיניו. גם בלייז יבוא, ואולי עוד סלית'רינים או ילדים של אוכלי מוות, אבל זה יהיה רק מתוך נימוס.
אבל להלוויה של פוטר... הוא דמיין מאות אם לא אלפי אנשים מתקבצים מול מצבה ענקית, גדולה פי חמש מכל שאר המצבות, ובוכים. ממרים בבכי, מיללים כתינוקות, וכל זה – בשביל פוטר. בשביל הארי פוטר הזה שהם בכלל לא הכירו מקרוב ולא ידעו מי הוא באמת.
ואז כאב לו. כאב לו כמו שמעולם לא כאב לו. הוא הרגיש כאילו יד הברזל החזקה ביותר בעולם נכנסת לתוך גופו, תופסת את ליבו ולא מרפה. ואז היא מתחילה לקרוע את הלב החוצה מגופו; קורעת נים אחר נים, מתירה את כל החוטים שמקשרים את הלב הזר הזה אליו. והוא רצה לצרוח, הוא רצה שכולם ירגישו את זה גם, את הכאב הבלתי פוסק הזה, את ההרגשה שאתה היחיד בעולם שהכרת בעבר ועכשיו הוא מתפרק לגורמים כמו סלע שנשחק מעוצמתם של המים.
הוא רצה חיבוק. הוא לא סתם רצה חיבוק, הוא היה צריך חיבוק. משהו שיוודא שכל איבריו במקום הנכון, ששום דבר לא ברח החוצה. משהו שייתן לו הרגשה טובה של חמימות, כמו ההרגשה הנעימה שמרגישים כשאתה יוצא ממקום קפוא אל תוך שמש הקיץ הנעימה, והיא מחממת ומפשירה אותך עד שאתה רוצה לצחוק ולא להפסיק לעולם.
אז הוא חיבק. הוא חיבק את הדבר הראשון שהוא מצא. וזה היה הארי.
הוא לא חיבק את פוטר – לא את פוטר המסריח, האובססיבי לתשומת לב, המפורסם שמשיג את כל מה שהוא רוצה, לא את פוטר שהוא כל כך שנא.
הוא חיבק את הארי – את הארי היפה והנחמד, הרגיש, המתחשב, את הארי ההוא שכל הזמן מקריב את עצמו רק כדי להן על אחרים; את ההארי הזה הוא אהב.
זה התחיל כחיבוק מהוסס – ידיו גלשו למותניו של הארי ואז החליקו קדימה כדי לגעת אחת בשנייה. והן התחילו לעלות. הן טיפסו על הבטן, הגיעו לקצה בית החזה, בגישושים קטנים, ואז הגיעו אל החזה וחיבקו את הארי חיבוק גדול.
"אף אחד לא אוהב אותי," לחש דראקו. הוא לא לחש זאת בכאב או בצער. הוא לא רצה רחמים. הוא אמר את זה, כעובדה יציבה שאין לחלוק עליה, כמו צוק המתנשא מעל לגלים.
ואז באו הדמעות. הוא לא התייפח ובכה כמו ילדה קטנה. הוא פשוט בכה, בכי שקט וכואב. הדמעות גלשו על לחיו, חמות ורכות, מנקות את הפיח והזוהמה שעל פניו. ופתאום זה השתחרר. הסכר נפרץ, והוא הרגיש חופשי כמו ציפור שהרגע פרשה את כנפיה ועפה החוצה מהכלוב. והוא בכה – הוא בכה כמו ילדה קטנה, כמו ילדה מטומטמת וקטנה, כמו שהיה אסור לו. והוא בכה ישר לתוך כתפו של הארי.
והארי דיבר. "זה לא נכון דראקו. אני אוהב אותך, באמת." הוא לחש לו. הוא לקח את ידו של דראקו ולחץ אותה. הם החזיקו ידיים, בשקט, בזמן שהארי מנסה להוציא אותם כמה שיותר מהר מהחדר. שנייה לפני שיצאו, לחש לו הארי "כאן, מול החדר, מיד אחרי סוף המלחמה." דראקו חשב שזה היה מאוד אמיץ מצידו.
***
הוא חיכה שם, אחרי הסוף, מחכה שהארי יבוא. לא היו לו הרבה ציפיות, כמובן, כי הרי הוא כרגע ניצח ואולי הוא רוצה להיות לבד או לנחם את המתים. אבל התקווה עדיין קיננה בליבו, קטנה ככל שתהיה.  ואז הוא ראה אותו מגיע, פוסע לעברו. ליבו קפץ והחל לפרפר, אך הוא נשאר לעמוד במקום.
הארי נראה נורא; פניו היו מלוכלכות מדם ומפיח וכך גם ידיו. בגדיו היו קרועים בכמה מקומות, והוא נראה שברירי כתינוק קטן שרק למד ללכת, כאילו כל נגיעה או עזרה שלא במקום תפיל אותו בחזרה למטה. והוא החל לבכות. הוא עצר במקומו ופשוט בכה, והכאב ניבט מעיניו. דראקו התקדם אליו וחיבק אותו חיבוק גדול ואמיתי, מנסה להעביר את מה שהוא לא יכול להגיד במילים. הם עמדו שם כך, כמה דקות, מחובקים. הארי התחיל להעלות את שפתיו למעלה, לעבר פיו של דראקו, ודראקו נענה להצעתו.
ואז הם התנשקו. נשיקה קטנה, עדינה. ואז עוד ועוד ועוד. "תפתח..." לחש לו הארי.
"את הפה," המשיך דראקו בחיוך. הוא נתן ללשונו של הארי להיכנס פנימה ולחקור את פיו ועשה גם הוא את אותו הדבר. הוא העביר את לשונו על שיניו של הארי, חוקר את חלל פיו ומאמץ אותו אל ליבו בעוד הארי מעביר את ידו בשערו. והם עמדו שם, מתנשקים.
מ-ת-נ-ש-ק-י-ם גלגל דראקו את המילה במוחו פעם אחר פעם, זה גרם לו לחייך.
עכשיו יש מישהו אחד לפחות שיבוא להלוויה שלו.
והוא היה מאושר.