היד השחורה.

רון וג'יימס הגיעו לאזקבאן כשעתיים אחרי שעזבו את כפר סנט רייצ'פול. מבנה הכלא היה גבוה, משולשי בנוי, מאבנים שחורות וחלקות וקודר. הסוהרסנים ריחפו מסביב למבנה בהרמוניה מושלמת. שקטים. מחכים לטרף הבא שלהם. 
שני ההילאים עמדו על האי הקטן בו נבנה אזקבאן. רעד עבד בגופו החסון, אך המזדקן, של רון. מאז שפגש את הסוהרסנים לראשונה כשהיה בן שלוש עשרה, הוא לא הפסיק לחשוב על ההרגשה שהם נתנו לו. הוא עצר לפני שהמשיך, חשב אם באמת כדי לעשות את זה. אך הוא ידע כי אין ברירה, חייבים להשיג מידע נוסף על היד השחורה, וכאן זה המקום היחיד להשיג את המידע הזה. 
רון וג'יימס נעמדו מול המבנה. ג'יימס הסיט את שערו הגולש והמלא ולבש את גלימתו השחורה והגדולה.
לאחר מספר שניות, פתח בגודל של דלת נפער מהמבנה מולם וממנו יצא הסוהר היחיד באזקבאן שאינו סוהרסן - קלמרופ. הוא היה גבוה ושרירי, פניו היו מלוכלכות וראשו נקי משיער. הוא לבש בגדים שחורים, בלויים וקרועים. 
"מי אתם?" שאל קלמרופ בקול חלוש, חושף שיניים צהובות. 
"אני ראש מחלקת ההילאים, רון וויזלי," ענה רון והצביע על ג'יימס. "וזה ג'יימס סיריוס פוטר, הילאי." 
"הילאים..." נאנח קלמרופ. "מה אתם צריכים?" 
"לדבר עם אחד האסירים, ראול בארקוון." אמר רון. 
קלמרופ עיוות את פרצופו. "הוא נמצא במחלקה השמורה ביותר בכלא, בקומה הכי גבוהה. אני לא עולה לשם. יותר מדי סוהרסנים." 
"אנחנו נלך לשם לבד... רק תראה לנו את הדרך."
קלמרופ הנהן ורון וג'יימס הלכו אחריו ונכנסו אל תוך אזקבאן. מולם ניצב חדר גדול בעל תקרה גבוהה. קלמרופ שלף את שרביטו ונקש מספר פעמים על אחד הקירות, אחרי מספר שניות הקיר זז והשלושה עברו בו. 
הם עמדו כעת מול אלפי תאים, בנויים אחד על השני בצורה מבולגנת. כל התאים היו עשויים אבן וסוהרסנים ריחפו ליד כל תא. 
"אתם רואים את הסוף של המבנה?" שאל קלמרופ והצביע על התקרה. רון וג'יימס הנהנו. "אז זהו, שזו לא התקרה. זה בסך הכול עוד מחסום, עוד דלת, אם תעדיפו, אותה תצטרכו לעבור לפני שתגיעו למחלקה השמורה." 
"ואיך אנחנו עוברים את הדלת הזו?" שאל ג'יימס, חוקר את כל התאים ואת צורתם. 
"בעזרת זה." קלמרופ שלף מכיס המכנס שלו דבר שנראה כמו שרביט קוסמים. "תקישו על התקרה עם זה שש פעמים, ואז תחכו מספר שניות. לאחר מכן, תקישו עוד ארבע פעמים. התקרה תפתח ותוכלו להמשיך בדרככם." קלמרופ נתן לרון את השרביט. 
רון וג'יימס עלו על מטאטאיהם וטסו עד שהגיעו לתקרה. רון שלף את השרביט ועשה בדיוק מה שקלמרופ ביקש ממנו לעשות, והתקרה נפתחה. הם המשיכו לטוס עד שהם הגיעו למחלקה השמורה, שהייתה מסודרת הרבה יותר משאר הכלא. היו שם בסך הכל עשרים וחמישה תאים - עשרה בצד אחד וחמישה עשר בצד השני. היו שם לפחות שמונים סוהרסנים, שומרים על כל דלת בקפידה. הגעתם של רון וג'יימס גרמה לבלבול אצל הסוהרסנים, אך הם נתנו להם לעבור. 
"באיזה תא הוא?" שאל ג'יימס, חובק את עצמו. הרגשה מוזרה של פחד וקור השתלטה עליו. 
"האחרון מימין." ענה רון, והשניים הלכו אל התא. הסוהרסן נתן להם לעבור ופתח להם את דלת התא. בפנים, ישב אדם רזה, עצמות גופו בולטות, שערו ארוך וזקנו מלא ושופע. הוא הביט על האורחים שלו במבט מלא שנאה. 
"רון וויזלי וג'יימס סיריוס פוטר, למה זכיתי בכבוד?" שאל בלגלוג. 
"שלום, ראול." אמר רון והתקרב אל האסיר. "זוכר אותי?" ראול עיוות את פניו וירק על רון. רון ניקה את פניו וסטר לראול. 
"היה לך מזל, וויזלי. לא היית מגיע למעמד כזה אילולא היית חבר של פוטר הטינופת הזה." ראול ירק שוב. ג'יימס התקרב אל ראול, שרביטו שלוף. "אוי, נכון, שכחתי. הבן של הארי פוטר נמצא כאן. מצטער." ראול צחק. ג'יימס תפס בשערו של ראול והכה אותו בפניו מספר פעמים, עד שאפו החל לדמם. רון תפס בג'יימס והזיז אותו מראול. "זה מדגדג." אמר ראול בחיוך וירק דם על רצפת התא. 
"אולי תתחיל לדבר על היד השחורה, ואז לא תרגיש דגדוגים יותר." אמר רון בעצבנות. 
"אני לא יודע כלום." ענה ראול. 
"באמת?" ג'יימס החל להתעצבן גם כן. הוא שלף את שרביטו שוב ודקר קלות את ראול בפניו עם השרביט. "אתה היית אחד מהבכירים שם, ואתה לא יודע כלום?" ראול הניד את ראשו לשלילה. 
"יש לי רעיון." אמר רון בחיוך, "אולי כדי לערב את הסוהרסנים, אני בטוח שהם ישמחו לתת לך נשיקה קטנה. אולי היא תעזור לך להיזכר." פניו של ראול החווירו. הוא יכול היה להיות קשוח בפני רון וג'יימס, אבל לא בפני נשיקת הסוהרסן. 
"כבר הפסדתם בקרב הזה." אמר ראול. 
"למה אתה מתכוון?" רון שאל בדאגה, עיניו מביטות הישר בעיניו של ראול. 
"אנחנו עובדים כבר מעל לעשרים שנים, ורק לפני שבע שנים גיליתם עלינו. אבל בזמן הזה, בזמן בו בכלל לא ידעתם על הקיום של היד השחורה, אנחנו פעלנו. הצבנו קוסמים בהוגוורטס, במשרד הקסמים, במחלקת ההילאים, אפילו בבית החולים של הקדוש מנגו. ואנחנו מתכוננים. מתכוננים לבנות את העולם שחזה הלורד שלנו, אדון האופל, הלורד וולדמורט. איש-הצל יודע מה הוא עושה. הוא לחם לצידו של וולדמורט במלחמה על הוגוורטס, והוא יחזיר אלינו, הקוסמים, את העולם שלנו!" ראול סיים את דבריו, עיניו דומעות. 
"מי זה איש-הצל?" המשיך רון לחקור, לא מוותר. 
"גם אם אני אצטרך לעבור מאה נשיקות סוהרסנים אני לא אספר." אמר ראול וצחק. 
"אנחנו יכולים לסדר את זה." אמר ג'יימס וקרא לאחד הסוהרסנים. "הזדמנות אחרונה ראול, מי זה איש-הצל?" ראול עצם את עיניו, סגר את פיו ונשכב על רצפת התא, מחכה למוות שלו. 
"אנחנו נגלה מי הוא, בסופו של דבר, והמוות הנוראי הזה שלך יהיה לשווא." אמר רון. הם חיכו לתשובה במשך מספר דקות, אך הוא המשיך לשכב בשקט, ללא ניע. הסוהרסן התקרב אליו והחל לשאוב ממנו את החיים. 

***

"אדוני השר!" אל משרדו של שר הקסמים הארי פוטר נכנס קוסם צעיר, בן שבע עשרה בערך. הוא רעד ופניו היו רטובות מזיעה. שערו החום היה מבולגן וכך גם בגדיו, שהיו יפים מאוד, אך גדולים ממנו בכמה מידות. הארי קם מיד ונתן לו כוס מים. הצעיר הודה לו. 
"מה קרה?" שאל הארי בדאגה. 
"הבית של פרופסור נוויל לונגבוטום עלה בלהבות - היד השחורה תקפה שוב. הוא וההילאים אלגראן וליירס נמצאו מתים מחוץ לבית. אבל... אבל לא רק אותם מצאו." הצעיר נשם בכבדות ושתה מהמים. 
"את מי עוד מצאו?" הארי רצה לפרוץ בבכי. הוא בן שבעים ושבע ועדיין הוא רוצה לפרוץ בבכי. אחד מחבריו הטובים ביותר מת. 
"מצאו שני קוסמים, תאומים, העונים לשמות קלייב ורוג'ר מאק'בורן." ענה הצעיר. 
"מה אנחנו יודעים עליהם?" שאל הארי. 
"לא הרבה." זה לא היה קולו של הצעיר. זה היה סגנו של הארי, טדי רמוס לופין. טדי היה גבוה כמו אביו, רמוס לופין, גבו כפוף מעט ושערו המאפיר סורק בדייקנות לאחור. עיניו היו ירוקות-צהובות ותווי פניו נעימים, אך ניכר עליהם כי גיל שישים לא עושה עמם חסד. "הם למדו בהוגוורטס, התמחו בעיקר בלעשות צרות למורים. עזבו את בית-הספר בגיל שש-עשרה. הם עינו והרגו מוגלגית זקנה, אך הצליחו לברוח לפני שההילאים הגיעו. התחבאו מאז, לפעמים הם יצאו מהמחבוא שלהם ומצאנו עוד כמה מוגלגים מתים. לפני שש שנים הם הפסיקו לפעול, כנראה שהם גויסו בידי היד השחורה." 
"מה לגבי משפחה?" שאל הארי, מנקה את הזיעה ממצחו. 
"אביהם היה קוסם, ואין שום רשומות בנוגע לאמא, היא כנראה לא ילדה בבית חולים. האבא נהרג לפני שנתיים בקרב נגד קוסם אחר שניסה לגנוב ממנו." ענה טדי, מניח את התיק על שני האחים מול הארי. 
"טוב, תודה טדי." אמר הארי. "אני רוצה שיארגנו לנוויל ולהילאים הלוויה שתכבד את זכרם." טדי הנהן ויצא מהמשרד.

***

ג'רום התעתק עם הגופות והגיע לקצה יער נייט, שם חיכו לו שני אנשים, לבושים בגלימות שחורות שעליהם יש עיטורי כסף חיוורים. 
"וורף. לייגל." אמר ג'רום ונתן לשני האנשים את הגופות. "קחו אותי אל הבית." הם הנהנו והחלו ללכת. גופו השרירי והבשרי של ג'רום החל לכאוב. כבר מספר ימים שהוא לא ישן, אך לפחות הוא עשה את מה שהוא אוהב לעשות: למלות אחר הוראות תורתו של וולדמורט. 
השלושה הגיעו אל בית גדול, שהתחבא בין העצים. הבית המהלך, כך הוא נקרא, מכיוון שכל כמה ימים הוא משנה מיקום, ורק מאלקן ושאר בכירי היד השחורה יודעים לאין היא הולכת. 
הגבוה יותר משני הבחורים לבושי הגלימה, האחד שנקרא וורף, שלף את שרביטו ונגע בשער, שהיה מכוסה צמחים מתים. השער נפתח. 
"אנחנו הולכים עם הגופות, בהצלחה ג'רום." אמר וורף והשניים התעתקו. 
ג'רום התקרב אל דלת הבית הגבוהה ונקש בה פעמיים. לאחר מספר שניות נפתחה הדלת, ומתוך הצללים הופיעה אישה, גופה היה דקיק ונראה כי הוא עוצב ביד אומן. שערה היה חיוור ומהפנט ועיניה כחולות ומרגיעות כים השקט. 
"לוסי." חייך ג'רום. 
"ג'רום," לוסי דיברה בקולה החלוש, הצרוד מעט. "הם מחכים לך." ג'רום הנהן והלך אחרי לוסי. הם עברו דרך מסדרונות רבים ומקושטים, עלו וירדו במדרגות, עברו דרך המטבח עד שלבסוף הגיעו לאן שרצו, דלת שחורה שבצדדיה גולפו כמה עיטורי זהב. 
ג'רום פתח את הדלת ונכנס אל החדר. מולו הוא ראה שישה אנשים, כולם יושבים על כורסאות אחד על-יד השני. פניהם של כולם מוצלים. ששת הבכירים שמנהלים את היד השחורה תחת הנהגתו של הלורד המפקד, איש-הצל. 
"שלום לכם, נכבדיי." הוא פתח. 
"ספר על מעשייך בימים האחרונים." זה היה קולו של מאלקן. 
ג'רום סיפר לששת הבכירים על הרצח של אלאסטור, הרצח בבית לונגבוטום והפגישה עם וורף ולייגל וניתנת הגופות להם. 
"עשית עבודה טובה." אמר מאלקן. 
"עכשיו, תצטרך לעשות עבודה קשה יותר." ג'רום זיהה את קולה העמום והעמוק של מאדאם לה-ריסטרייה, אחד ממקימות היד השחורה והמנהיגה הבלתי מעורערת של ששת הבכירים. 
"כל דבר, מאדאם." ענה ג'רום בנחישות. 
"ראול לא היה אחד מהבכירים. הוא היה בסך הכול עוד חייל בצבא שלנו. אבל חשבנו שאם נמכור אותו בתור אחד מהבכירים שלנו, משרד הקסמים ישחרר את לוקאס. אבל הם לא. הם שמו אותו פשוט תחת פחות הגנה." הסבירה מאדאם לה-ריסטרייה. 
"ראול לא היה אחד מהבכירים?" הופתע ג'רום. 
"לא, הוא היה רק ניסיון, ניסיון נואש להציל את לוקאס, הבכיר השביעי, האחד שמצא את איש-הצל והקים את הארגון הזה איתי." קולה כעת היה פחות רשמי, נשמע עצב, חרטה. 
"אתם רוצים שאני אשחרר אותו מאזקבאן." הסיק ג'רום. 
"כן." ענה מאלקן בחדות. 
"אם זה רצונכם, כך יהיה." 

הפרק הקודם		הפרק הבא