לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

שם: לאהוב זה לא לבקש סליחה לעולם

מחברת: nikachan123

מתרגמת: Lis Lupin

זוג: הרמיוני/דראקו

הצהרה: הארי פוטר לא שלי...למה!!! למה אני לא נסעתי ברכבת וחשבתי על הארי פוטר!!! (יכול להיות שזה בגלל שהייתי בת שנה כשרולינג חשבה על זה? יכול להיות...)

OOOOOO

לאהוב זה לא לבקש סליחה לעולם

פרולוג

היא נשענה כנגד משקוף דלת חדרה של הילדה שהסתכלה מבעד לחלון בציפייה. היא חייכה; היא לא יכלה להאשים אותה. אם היא הייתה יודעת שביום שימלאו לה 11 שנים היא תקבל מכתב בו יודיעו לה על המקום בו היא תלמד לעשות קסמים, גם היא לא הייתה עוזבת את החלון, ואף לא הייתה מפסיקה להתבונן בשמים ולקרוא לינשופים בלתי נראים...

הוגוורטס. היא הייתה בטוחה שבתה תלמד בהוגוורטס, לא היה לה ספק בדבר. ולמרות שמצד אחד היא שמחה על כך, מצד שני היא לא יכלה שלא להרגיש מפוחדת...הוא יהיה שם...הוא יראה אותה...יכיר אותה...

כמעט בלי לשים לב, היא נזכרה באותו יום בו הקטנה שלה הייתה בת שבע ושאלה אותה את אותה שאלה ממנה פחדה כל כך....

(פלאשבאק)

זה היה אחד מהימים היפים של סוף אוגוסט; הקיץ כמעט נגמר וספטמבר יגיע עוד מעט...היא נאנחה. אולי הוא מגיע מוקדם מכפי שהיא רצתה. היא גמרה לשטוף את הצלחת שבידיה תחת זרם המים הקרים והניחה אותה על המתקן כדי שתתייבש, ולקחה ספל חרסינה שמקודם היה מלא במיץ דלעת והתכוננה לשטוף אותו.

היא חייכה בלי לשים לב;

-אמא...- קולה של הילדה קטעה את חוט מחשבותיה והיא סובבה את פניה לשנייה כדי שהקטנה תדע שהיא מסתכלת ומקשיבה לה. -...למה אין לי אבא?-

ספל החרסינה החליק מידיה של הרמיוני אל הכיור, שם הוא נשבר לשלוש. הידית נשברה גם היא, חותכת את ידה של האישה.

-לעזאזל...- מלמלה האישה.

-אני מצטערת אימא...- מיהרה הילדה להתנצל בקול רועד.

הרמיוני נשמה עמוק פעמיים לפני שהסתובבה אליה, מיבשת את הפציעה עם הסינר שלבשה מעל לבגדיה.

-זו לא אשמתך, שרה,- היא אמרה לה בזמן שהיא ראתה איך הפצע נרפה אחרי שהיא מלמלה לחש בעזרת שרביטה. היא התיישבה ליד הקטנה והביטה בה. –אני רוצה שתביני משהו. יש לך אבא, שרה, רק...רק שהוא לא נמצא איתנו...-

-למה לא?- שאלה הילדה בעיניים נוצצות מסקרנות.

הרמיוני לא יכלה שלא לחייך. העיניים האלו הזכירו לה כל כך את העיניים שלו. לפעמים היא הייתה מביטה בה כשהיא חשבה שהיא לא שמה לב והשתדלה לזהות בקטנה שלה את תווי הפנים וההבעות שגרמו לה להתאהב כל כך באותו בחור; זה היה מדהים לראות איך הצורה שבה היא הייתה מעקמת את האף כשמשהו לא מצא חן בעיניה, הזכיר לה אותו כשאמר לה שהוא שונא סלק, או ההרגל שהיה לקטנה לישר קמטים בלתי נראים ולא קיימים בבגדיה, בדיוק כמו שהוא היה נוהג כדי להראות מושלם וללא דופי.

וצעדיה...תמיד חינניים ובטוחים, הבעותיה וההתנהגות המנומסת איתה היא נולדה, והצורה בה תמיד ידעה להתמצא בכל מצב...אבל במיוחד עיניה; עיניה הכחולות והבהירות עם הזוהר האפור שתמיד נצצו בברק של סקרנות שאין להרבה ילדים בגילה. העיניים שהביטו בה ברגע זה, מצפות להסבר.

-כי לפעמים המבוגרים טועים, שרה...אנחנו רבים, מתווכחים ואומרים דברים שאנחנו לא באמת רוצים להגיד ומכאיבים לאדם השני....-

-לכן את תמיד אומרת לי לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת?- היא שאלה בחיוך.

-כן, ילדה שלי, בגלל זה...את יודעת? מילים לא יכולות לפגוע בך כמו אבנים או מכות, אבל...אבל לפעמים הן כואבות יותר מכל דבר אחר...ואחרי שאומרים אותן אי אפשר למחוק אותן.

-אפילו לא אם מתנצלים?- שאלה הילדה.

הרמיוני ליטפה את תלתליה החומים וחייכה אליה.

-אפילו לא אם מתנצלים...-אשרה האישה.

-זה מה שקרה לך עם אבא?- שאלה אז הילדה.

הרמיוני נאנחה.

-פחות או יותר...אבל אצלנו...הסיפור שלנו היה קצת יותר מסובך מזה, חמודה...-

קצת יותר מסובך? כן, ובכן, כך זה היה. אחרי הכל הוא נעלם לשנה, וכשהוא חזר הוא היה נשוי לאיזו צרפתייה בלונדינית ועשירה שהזכירה לה כל כך את פלר דלאקור... להרמיוני לא היה האומץ להגיד לו שיש לו בת...

-אמא?- קראה לה הילדה, גורמת לאישה לצאת מזיכרונותיה.

-עדיף שתלכי לישון, שרה, כבר מאוחר...-

-לילה טוב, אמא,- היא נפרדה, מבינה שהיא אינה צריכה לשאול יותר.

-לילה טוב, יפה שלי.-

-את יכולה לומר לי איך קוראים לו?- שאלה הילדה לאחר שנעצרה לפתע בדלת שקישרה בין המטבח לסלון.

-דראקו מאלפוי...-אמרה הרמיוני בפיזור נפש ועם אותו חיוך עצוב שהקטנה ראתה לפעמים כשהייתה מוצאת אותה לבד בסלון בוכה, או יושבת בחצר האחורית של הבית, מתבוננת בשקיעה.

(סוף פלאשבאק)

-שרה, כמה שתסתכלי מבעד לחלון הזה, המכתב לא יופיע קודם,- הזהירה אותה אמה. –חוץ מזה, כבר לילה, את צריכה לשכב לישון.-

הילדה הנהנה ובאי רצון התרחקה מהחלון, מקפידה להשאיר אותו פתוח. היא נכנסה מתחת לשמיכות והסדינים של מיטתה, נותנת להרמיוני להתקרב אליה ולהתיישב לידה כדי לנשק אותה במצח כמו שתמיד נהגה, וללטף את פניה ברוך. מחווה של חיבה שתמיד חזר על עצמו מאז שהיא זוכרת את עצמה.

-את זוכרת מה שהבטחת לי?- שאלה האישה.

שרה גלגלה את עיניה.

-אני עדין לא יודעת אם אני אלמד בהוגוורטס, אמא.-

-שרה...- טון דיבורה לא נתן מקום לספק.

-כן, אמא, אני זוכרת...אסור לי לומר לו מי אני...-

הרמיוני התבוננה בעיניה של בתה ובמחווה אימהית חיבקה אותה החום.

-יום אחד תוכלי לעשות זאת, ילדה שלי..אני מבטיחה לך...אבל עדין לא...עדין לא...

שרה הינהנה.

-לילה טוב, אמא.- היא אמרה.

-לילה טוב, ילדה שלי.- היא נשקה אותה במצחה לפני שקמה מהמיטה ויצאה מחדרה של בתה.

-מה קרה, אמא?- מלמלה הילדה כשהייתה לבדה בחדר. –מה קרה אז שזה נותן לך להרגיש כל כך חסרת ביטחון עם מאלפוי?

היא חייכה. אם יש משהו שהיא למדה מהסיפורים שהדוד הארי והדוד רון סיפרו לה על שנות לימודיהם בהוגוורטס, זה שלחקור זה לא דבר רע ואם לבסוף משיגים את המטרה זה אפילו יותר טוב.

-אני אברר מה קרה שם, אימא...אני מבטיחה לך...

OOOOOO

דראקו מיהר לשתות את כוס הברנדי שהייתה בידו והביט באש בזמן שהרגיש את הנוזל הצורב בגרונו. זה היה מקור החום היחידי שלו הלילה. היה לו הכל...פרסום, כסף, העבודה שאהב...

הוא חייך. אם מישהו אי פעם היה אומר לו שבסוף הוא יהיה מורה לשיקויים בהוגוורטס, הוא בטוח היה צוחק לו בפנים. אבל סנייפ...סנייפ כבר היה מבוגר; מובן שהוא עוד יכל להפחיד את התלמידים, אבל בשנים האחרונות הוא פיתח מחלת קוסמים שהייתה מכריחה אותו להעביר הרבה שעות בשינה, והוא כבר לא יכל להיות ראש בית סליתרין, מורה לשיקויים, האחראי על תכנית הלימודים וסנדק של דראקו – הכל יחד. רק בגלל זה הוא הסכים. כי סוורוס ביקש זאת ממנו כטובה אישית, המילים המדויקות היו: "לפחות כך אדע בוודאות שחלק מהתלמידים יצאו מבית הספר הזה עם קצת ידע בשיקויים."

הגאווה שלו. סוורוס תמיד ידע איך לטפוח על הגאווה שלו כדי שלבסוף הוא יעשה מה שיבקש. רק פעם אחת הוא הניח את הגאווה שלו בצד, רק פעם אחת...וזה היה בשבילה...אירוני איך שהאדם היחיד שהוא הציג את עצמו לפניו בדיוק כמו שהוא לא רצה להקשיב להסברים.

הוא חייך מעט. במחשבה שנייה אם היא הייתה זו שאחרי שנה של היעלמות הייתה חוזרת ומכריזה שהיא נשואה, הוא לעולם לא היה מקשיב לה אף לא למילה. וזה בדיוק מה שהיא עשתה...הוא לא יכל להאשים אותה.

הוא שם לעצמו כמטרה לשכוח אותה, להרחיק ממוחו את אותו פרק בחייו, אותה תקופה, התקופה היחידה בה הוא הרגיש אושר, הזמן היחיד בו הוא היה שמח להיות דראקו, רק דראקו...אבל ללא הצלחה.

יום אחרי יום הוא הרגיש שהוא משתגע מעצם זיכרונה, החיוך שלה היה חקוק בראשו, ריח היסמין שנדף ממנה היה מציף את כולו ותמיד היה משווה בין הנשים שהיו מתקרבות אליו לבינה...הן היו מידי טיפשות, היא הייתה אינטליגנטית...מידי גבוהות, מידי אלגנטיות, מידי עצמאיות, מידי צייתניות, מידי...תמיד היה משהו שהיה מזכיר לו שהן לא הרמיוני.

ובדיוק כאשר היה נראה ששכח ממנה, בדיוק כשכבר חודשים היה נראה שצילו של הכאב נעלם, הוא היה צריך להסכים לכתוב ולחתום על מכתבי הקבלה הארורים מפאת היותו סגן המנהל החדש של סנייפ, שאחרי שדמבלדור החליט שהוא היה מידי זקן בשביל להמשיך לנהל את בית הספר, מונה למנהל החדש.

-שרה גריינג'ר...

הוא קרא את השם ומבטו ננעץ בשם המשפחה של הילדה. גריינג'ר...כמוה...היא יכלה רק להיות בתה...וכאשר ראה את הפרטים חשדותיו התאמתו...שרה אליזבת' גריינג'ר...בתה של הרמיוני ג'יין גריינג'ר...אב – לא ידוע...

הוא הרגיש זעם...מי היה זה שהעז לגעת בהרמיוני בצורה כזו? רק לו היה הזכות לגרום לה להיאנח, לגרום לה להצטמרר, לגרום לה לגעת בשמיים...רק הוא יכל לעשות זאת...אחרי שזרק מספר כוסות זכוכית אל האש הוא שם לב למשהו...שהיא כבר לא שייכת לו...לעולם לא תהיה שוב שלו...

הוא נאנח. מבטו נעצר על אחד במכתבים שהוא חתם. האחרון. המכתב הפתוח שכב עדין על השולחן. הדיו עוד התייבשה ושם המשפחה היה כתוב באותיות גדולות ושחורות...גריינג'ר...האם אי פעם יהיה שמח בלי ששם משפחתה יחזור לחייו? האם לעולם לא יוכל להפטר מאותו זיכרון מייסר של אותו לילה בו ראה איך ליבה נשבר כשנודע לה שהוא התחתן? אף פעם? לעולם?

-בת...-מלמל. –שרה גריינג'ר...מה עבר עליך, הרמיוני? מה גרם לך להחליט לגדל ילדה לבדך?

בנפנוף שרביט הוא חתם את המכתב ושלח אותו עם אחד מינשופי בית בספר.

חום. הוא היה צריך עוד. הוא קם ומזג לעצמו מלוא הכוס...הלילה הוא לא רוצה לחשוב, רק להרגיש בלי לזכור.

OOOOOO

שלום לכם!

שמחתי לראות שהרבה אנשים אהבו, אבל הייתי רוצה שיגיבו P:

הפאנפיק יתעדכן כל שבוע בימי ראשון, כך שלא תצטרכו לחכות הרבה.

תודה לכם וקריאה הנעימה!

שלכם,

ליס

		הפרק הבא