לתקן אותך

בכי. את בוכה.

על מה את בוכה? הרי קיבלת מה שרצית, לא? האם את בוכה בגלל שזה לא מה שהיית צריכה? האם את בוכה בגלל שרצית דבר שאינך צריכה, ועכשיו את מתחרטת על כך?

את נשכבת על מיטתך ומכסה את עצמך בשמיכה. את עוצמת את עינייך בעייפות ובכניעה ואפשר לחשוב שאת באמת ישנה.

אבל את לא ישנה.

את פוקחת את עינייך בתקווה שהגיע הבוקר, אך מתאכזבת כשאת מגלה שעברה רק דקה.

את מסתובבת וזזה, מנסה למצוא תנוחה יותר נוחה שאולי תרדים אותך.

שוב את בוכה.

למה את בוכה עכשיו? האם זה מייאוש? האם את כל כך עייפה ורוצה לישון אך לא מצליחה להירדם?

את מרגישה כאילו את תקועה בעולם ההפך. כאילו הכול לא הולך נכון, אלא להפך. למה זה קורה? למה קיבלת את מה שרצית אך לא מה שהיית צריכה? למה לא הצלחת להירדם למרות שאת כל כך עייפה?

הפעם רק דמעות.

את נזכרת בי. איבדת אותי לעולם ואין לי שום תחליף. איבדת גם את המתנה שקיבלת ממני, והרי גם לה אין תחליף.

את מתיישבת במיטה. לא מנגבת את הדמעות.

אהבת אותי, נכון? אפילו כששהיתי בחברתך, מעולם לא ניצלת את זה. כל כך רצית אהבה.

עוד דמעות. אפך כבר אדום.

האם המצב יכול להיות גרוע מזה? האם יש דבר בעולם שמסוגל לגרום לך יותר צער מכל אלה?

למה זה קורה לך? למה זה הכי גרוע שיכול להיות?

נרות דולקים.

עינייך מתייבשות ואת עוקבת אחרי הנרות.

האורות מובילים אותך אל ביתך האמיתי, אל חדרך הישן.

את מרגישה עוצמה חדשה, כאילו הזריקו כוח ואור אל עצמותייך ואל גופך בכלל.

ואז את רואה את הפתק האחרון שהשארתי לך.

"אני אנסה לתקן אותך".

את בוכה שוב.

את תוהה איפה יותר טוב.

למעלה, בעולם הנשמות המתות, יחד איתי? או פה, למטה בעולם החיים, איפה שאת נמצאת עכשיו?

את לא רוצה למות, אבל את רוצה להיות בעולם האחר.

את עוצמת את עינייך ולא מתפלאת כשעוד דמעה זולגת במורד לחייך.

את אוהבת אותי.

כולם כבר ניסו לשמח אותך, לגרום לך לוותר, לא לנסות להצטרף אליי או להשתגע מרוב ייאוש.

אבל זה לא עבד עלייך, נכון? את מאוהבת מדי. את לא יכולה לוותר עליי.

אולי הם צודקים. אם לא תנסי, אם לא תתני לזה הזדמנות, איך תדעי?

את זורקת את עצמך, את חייך, את כל כולך רק בשביל זה. אם לא תנסי, לא תדעי מה את שווה באמת.

האם את שווה את זה? האם זה שווה אותך?

האורות מובילים אותך אל הזיכרונות הטובים. את מצליחה לחייך, מצליחה להיזכר בזמנים האלו, מצליחה לזכור את ביתך האמיתי, את השמחה שהייתה בך.

שוב אותה עוצמה. עצמותייך חזקים מתמיד ואת מתחילה להבין.

"אני אנסה לתקן אותך".

דמעות זולגות במורד פנייך. את נזכרת שאיבדת אותי ולעולם לא תמצאי לי תחליף.

אפילו אם יבוא מישהו אחר, הוא לא יהיה אני, נכון?

לבכי שלך אין קול, אבל יש לו הרבה דמעות.

"אני..."

עוד דמעות. לבסוף את מתחילה להבין, מתחילה לראות.

לא תמצאי לי תחליף, אבל האם אני צריך תחליף?

לא כל דבר שאבד צריך תחליף. מה אם השלמתי את עבודתי לפני שעזבתי?

עוד דמעות.

את קוראת את הפתק שוב.

"אני..."

האורות גורמים לך להבין. האורות מובילים אותך אל האמת.

את מרגישה בבית, את מבינה.

העוצמה נכנסת אל עצמותייך ולא עוזבת. סוף כל סוף הבנת.

"אני אנסה לתקן אותך".

הנרות, הפתק, הכול התאים.

אבדתי, זה נכון, אך ניסיונותיי לתקן אותך לא אבדו.

בסופו של דבר אני זה שהצליח לתקן אותך למרות שאף אחד אחר לא הצליח.

בזכות הפתק.

"אני אנסה לתקן אותך"