המדברת עם החיות

זה הפאנפיק הראשון שלי!
אשמח עם תגיבו וגם תעירו

הכל קרה בגלל מכתב קטן. אני פשוט לא מאמינה שהכל בגלל מכתב! מכתב אחד קטן!
אה, שלום! שכחתי להציג את עצמי. נעים להכיר, שמי הוא הלנה מקגונגל ואני בת אחת-עשרה. יש לי שיער שחור, אשר קצותיו כל הזמן נופלות לי על העיניים. יש לי עיניים תכולות, גדולות, עמוקות. אני דיי נמוכה לגילי וזה דיי מוזר, כי ההורים שלי גבוהים.
ההורים שלי הם זוג אנשים נחמדים וחייכנים. לאמא שלי יש צבע שיער ועיניים בדיוק כמו שלי ולאבא שלי יש שיער חום ועיניים ירוקות וענקיות.
אמא שלי קצת מוזרה; היא כל הזמן ממלמלת דברים מוזרים שאי אפשר להבין, אבל חוץ מזה היא בסדר גמור והיא גם רגועה מאד.
אבא שלי הוא איש חביב, טוב ומאוד מצחיק.
המשפחה המורחבת שלי לא גדולה, כי יש לי משפחה רק מצד אבא. המשפחה מצד אמי לא נפגשת איתי. אמא אומרת שזה בגלל הסבתא המטורפת שלי. אף פעם לא פגשתי את סבתא שלי, אבל לפי מה שאמא שלי אומרת, היא משוגעת, מאוד.
תמיד קרו לי דברים מוזרים.
פעם נפלתי מהאופניים, לא נשארו לי סימנים ואפילו לא ירד לי דם.
בפעם אחרת ראיתי גור כלבים בכיתה ופשוט התחלתי לדבר איתו ואפילו היה נדמה לי שהבנתי אותו, אך חברה שלי הסתכלה עליי וברחה בצרחות.
בקיצור, דברים מוזרים קורים לי. אני כל הזמן מרגישה כאילו אני מיוחדת, כאילו אני מסוגלת לעשות יותר מאנשים אחרים. עכשיו אני אספר לכם איך הכל התחיל.
אתמול הלכתי להביא את הדואר בארוחת הבוקר כשלפתע ראיתי ינשוף אפור ויפה.
התקרבתי אליו ושאלתי אותו, "מה אתה עושה כאן?"
לא תאמינו, אבל הוא ענה! "יש לי מכתב למסור," אמר.
לקחתי את המכתב, נכנסתי הביתה ואמרתי להוריי, "היה כאן ינשוף. הוא הביא מכתב."
אמא שלי קפצה מיד ומבטה נעשה פראי, כמו שקורה לי כשאני מתרגזת.
"לא! לא! אין סיכוי! אני גמרתי עם השטויות האלה. אני לא שולחת אותך אל בית הספר הדבילי הזה! את מיוחדת מדי. הם יהרסו אותך בבית הספר הזה, יגמרו אותך לחלוטין."
שתקתי ומעדתי לאחור. ההתנהגות שלה הפחידה אותי מאוד.
"אני מודיעה בזאת שאת לא תלכי לבית הספר הזה בחיים! ועכשיו, הלנה, לכי לחדר שלך!"
הלכתי בבהלה לחדרי, מבולבלת. לא הבנתי, מה קרה?

רק הפרק הראשון קצר,האחרים היו יותר ארוכים....