קורבנות

מדאם רוזמרטה לא הופתעה כשהזוג לונגבוטום ובנם הזעיר נכנסו לבר וביקשו ממנה שני כוסות של בירצפת. סוף סוף, לאחר שנים מספר בהן כל העולם- הקוסמים והמוגלגים כאחד- היה נתון תחת חסדיו המרושעים של הקוסם האכזר ביותר בכל ההיסטוריה, הקוסם שאין אומרים את שמו, הפחד הגדול נמוג כלא היה.

פרנק לונגבוטום לקח לעצמו ערב חופש היום, ערב שהלונגבוטומים היו זקוקים לו בהחלט; מלבד ההריון שהתיש את אליס, עבודתם המרובה של שני ההילאים הייתה רבה ביותר בתקופה האחרונה.

הבירצפת הוגשה לזוג ולפעוט הזעיר. השנים ישבו והחזיקו ידיים, תינוקם משתובב בין זרועותיו העדינות של אימו לבין השולחן הבוהק מרוב ניקיון.

"התגעגעתי לערב שכזה." הודתה אליס והביטה בבנה השובב שניסה ללגום מכוס הבירצפת שלה. פרנק חייך כשהביט באשתו הזורחת בנוגה בהירה, דבר שלא קרה כבר זמן רב.

"הערב עוד ארוך, יקירתי." חיוכו של פרנק התרחב.

"מה אתה זומם?" היא שאלה בסקרנות, הפתעה וסיפוק יחד. פרנק חייך, אך לא השיב.

שתיית הבירצפת עברה עליהם בשתיקה חמימה כמו המשקה עצמו. אפילו התינוק הקטן הרגיש את האווירה המתוקה, שכמותה עוד לא זכה לפגוש, ושלווה מיוחדת אחזה בו.

לאחר שהשניים סיימו את המשקה, פרנק ניגש לשלם לברמנית, מדאם רוזמרטה הנאה ומאירת-הפנים וכך הם יצאו, חום הבירצפת עוד מבעבע בתוכם.

פרנק הוביל אותם, נושא בזהירות את הוולד הרך ואוחז בעדינות בידה של אשתו, שניסתה להחניק את החיוך הגדול שמילא והציף את כל-כולה.

עד מהרה הם הגיעו למקום שקט ומרגיע. רעש גלים זעומים המכים על המזח נשמע מרחוק. כאשר השלושה התקרבו יותר, אליס הבחינה באושר בים המשתרע על מאות אלפי קילומטרים. הם הלכו כנראה למערב הארץ, מכיוון ששמש אדומה כמו חיכתה רק להם, בשיא שקיעתה, מאירה את הים באור אדמדם-כתמתם מרהיב.

"את זוכרת ש-" פתח פרנק, אך אליס היסתה אותו לאט.

"בוודאי, כאן נפגשנו לראשונה." היא לחשה והחמימות גאתה בתוכה.

"בדיוק. ואת זוכרת את החלום שסיפרתי לך אז?" עיניו נצצו.

"שנקים משפחה ונבוא לכאן מיד עם פעוט זעיר..." היא הביטה בבנם באהדה גלויה ונשקה לו. פרנק נשק לה על מצחה.

"הלוואי על כולם זיכרון כמו שלך, יקירתי." הוא צחקק, הניח את התינוק על ידו השמאלית בבטחה וכרך את זרועו הימנית סביב כתפיה של אשתו, שהסמיקה מדבריו.

"אמנם נבצר ממנו לחוג כאן את יום היוולדו, אך לדעתי גם עכשיו יהיה נחמד." אשתו הנהנה בהסכמה. נראה שאין מילים בפיה; היא הייתה המומה.

"ובנוסף..." פרנק שלף מכיסו קופסא גדולה. "המסדר מצא אותן אתמול, בעת שערכו חיפוש מדוקדק בביתו של איגור קרקרוף." הוא הושיט לה את החבילה. ידיה רעדו בעת שפתחה אותה והציצה פנימה. על פניה פשטה הבעת הלם טהורה.

"הם מצאו את גלימות ההיעלמות שלנו!" היא לחשה בתדהמה.

"בדיוק." אמר בעלה בחיוך והביט בה בעת שהוציאה מהקופסא שלושה גלימות: אחת שלה ושתיים שלו.

"אבל... איפה גלימתו השלישית של עין הזעם?" היא שאלה בחשש.

"אותה לא מצאו עדיין, אך וודאי ימצאו. הניחי לזה עכשיו, בואי נהנה." היא שמעה לעצתו והביטה בליצנות בבנה בעת שמדדה את הגלימה ועקבה אחר מבטו המופתע של בנה המתוק שכה דמה לה, שהזיז את ידיו ורגליו הזעירות כאומר: 'איפה אמא? אני רוצה שהיא תחזור!' היא צחקקה בעת שפשטה את הגלימה והשליכה אותה חזרה לקופסא. היא נשקה בעדינות לבנה ואחר לבעלה. התמונה נראתה כמו תמונה מהסרטים: משפחה מאושרת, זוג וילד אחד, מתנשקת על רקע השקיעה המרהיבה. אך כפי שכל סרט טוב נגמר, כך גם תמונה מתוקה זו. השקיעה החלה להיעלם לאיטה, עד שלבסוף כל השמיים נצבעו שחור.

"נעשה קריר." אמרה אליס בעת שהרוח העיפה קלות את שיערה בחינניות.

"צודקת, התינוק עוד עלול לחלות." אמר פרנק. "מוטב שנחזור."

אליס הנהנה. הם בדיוק עמדו לשוב לביתם, כאשר צעדים נוספים התקרבו אליהם. פרנק פקח את עיניו ושלף את שרביטו, מתנתק מאשתו באחת. גם אליס פעלה כך, אך היא אף הגדילה לעשות וזרקה גלימה אחת על בעלה ובנה ואחת על עצמה.

כשארבעת העקבות התקרבו אליהם רווח מאוד לפרנק, אך הוא עוד לא חשף את עצמו, גם לא לעיניהם של אלבוס דמבלדור ורמוס לופין.

"אני מצטער. באמת הייתי צריך לחזות זאת." אמר דמבלדור בנימה קודרת, כהמשך לשיחה שככל הנראה התקיימה במקום אחר.

"אף אחד לא יכול היה לחזות זאת, אלבוס. ג'יימס ולילי... ומכולם דווקא סיריוס! ופיטר הטיפש..." אמר לופין, אך קולו נשמע מנותק.

"אני מצטער. מותם של ג'יימס ולילי היה, בעקיפין כמובן, באשמתי." אמר דמבלדור ונאנח.

"אתה לא באמת מצטער." השניים, שעד כה שוטטו לאיטם, קפאו על מקומם. "אם היית מצטער, היית מספר לי הכל... כל מה שאתה יודע."

דמבלדור הנהן, היסס ואז אמר: "אתה צודק, יש דבר שאינך יודע." לופין זקף גבה. פרנק התקרב אליהם מעט.

"שמעת, כמובן, על הנבואה של וולדמורט?" לופין הנהן. וודאי ששמע עליה; כולם שמעו, גם אליס ופרנק.

"אבל אף אחד לא יודע את נוסחה המדויק." קולו של לופין נעשה חלול יותר ויותר.

"אני יודע. סיביל טרלוני ניבאה אותה בנוכחותי." אמר דמבלדור, ספק בעצב ספק בשמחה. לופין קפץ והאיץ בו להמשיך. "ואני מודע במקרה גם ללבטיו של וולדמורט."

"לבטיו?" לופין חזר אחריו. דמבלדור הנהן.

"הנבואה דיברה על תינוק שייוולד בסוף יולי," הסביר דמבלדור. "ושניים תאמו לתיאור הזה."

פרנק הרגיש שהאבן שנגולה מעל ליבו בעת שגילה שאלה רק אלבוס ורמוס שהגיעו, שבה והתיישבה בכבדות בקיבתו. הוא שמע נשימה כבדה מימינו, והבין שגם אליס התקרבה כדי להיטיב לשמוע את השיחה.

"הפוטרים והלונגבוטומים." דממת מוות מחרידה השתררה באוויר, דממה שפוצצה בבת אחת את הבועה בה שהו עד לרגע זה ממש בני הזוג לונגבוטום, כחץ חד הנכנס עמוק ללב-ליבו של זמיר זעיר חף מפשע, המנסה לשוא להתחמק מצייד שהתבלבל בינו לבין ציפור מאכל. הצייד אמנם יצטער על המעשה הזה, אך יהיה זה מאוחר מדי.

"ומה גרם לוולדמורט לבחור בפוטרים?" לופין הפר את השתיקה החדה והמעיקה.

"אין לדעת. הימור בלבד, אני יכול רק לשער." השיב דמבלדור, והאור שנהג לרצד תמיד בעיניו כבה.

"מסתבר שהימורו היה נכון..." לחש לופין ונאנח, אך דמבלדור נענה בראשו לשלילה.

"לא, הימורו הוא זה שהפך את הארי למה שהינו היום; במידה דומה יכול היה להיות כך נוויל הצעיר." אליס התאפקה מלצרוח בחוזקה. לופין נשם בכבדות.

"כלומר-"

"וולדמורט בחר לסמן את הארי, כן."

"וג'יימס ידע על זה?"

"לא." דמבלדור לחש את זה בקושי. "איש אינו יודע על כך מלבדי, מלבד וולדמורט בעצמו ומלבד אוכל המוות שמסר לו את הנבואה."

"ופרנק ואליס?" פרנק קפץ למשמע אזכור שמו."

"אינני חושב שזה נבון לומר להם זאת. אין צורך שיחיו כעת חיים מלאי ייסורי מצפון על גורלם של הפוטרים..."

"אבל דמבלדור- הם חייבים לדעת! מוטב שישמעו על זה ממך, ולא ממקורות אחרים..."

"אל תדאג, רמוס, אף מקור אחר לא יספר להם. וולדמורט מתחבא וסוורוס סנייפ מרגיש מתוסכל ממילא מכך שוולדמורט בחר בפוטרים. הוא מתבייש להודות שישנו סיכוי, ולא הקטן ביותר, שהפוטרים אינם קשורים לנבואה, שלילי נרצחה סתם. לא, סוורוס מעדיף לשקר על עצמו, וכל שכן על הסביבה."

"ומה עוד הנבואה אומרת?" שאל לופין. באותו רגע נשמע רחש זעיר של נפילה רכה על החול.

"אספר לך. אך קודם, אחוז בזרועי- מוטב שנחליף את מקום שיחתנו." אמר דמבלדור בקול ענייני. לופין הנהן בקושי ואחז בזרועו המושטת.

פרנק התלבט אם לחשוף את עצמו ובכך לזכות בעוד שבריר של מידע על הנבואה, אך לפני שהחליט השניים התרחקו בקול פצפוץ חזק.

"אליס." לחש פרנק והסיר את גלימתו, מניח לה ליפול על החול ולהתלכלך. הוא גישש עד שמצא אותה, שרועה על החול, שפתיה מדממות מרוב מאמץ הילאי לא לצעוק ופניה מוכתמות באינספור דמעות.

"קומי, אליס." הוא זימן לשם עריסה זעירה, הניח בה את נוויל, וכרע ברך מול אליס. הוא אחז בידיה העדינות שעוד רעדו ועזר לה להתרומם שוב על רגליה.

"אוי, פרנק..." היא התייפחה. "נוויל... הפוטרים..."

"ששש... די, די," הוא הרגיע אותה ונתן לה להניח את ראשה על חזהו. "תשכחי ממה ששמענו."

"אינני מסוגלת לשכוח!" אליס הזדעזעה מעצם המחשבה. "אני חייבת לעשות משהו!"

"עד חצי המלכות וינתן לך." אמר פרנק ברצינות. "מה את מתכוונת לעשות?"

"אני מתכוונת- אני מתכוונת לדבר עם דמבלדור, ולהעביר את הארי מבית דודיו אלינו!" היא קראה בנחישות. בעלה לא התווכח איתה, אלא רק הנהן בראשו.

"אשיג לנו פגישה איתו כבר מחר." הבטיח פרנק. "הארי יגור איתנו!" הוא אמר בבטחה.

"אני שמחה שאתה איתי." אליס התאמצה לחייך מבעד לדמעות. היא נשקה לפרנק על מצחו בהקלה והרימה את בנה, שכה דמה לה, מעריסתו.

"את מסוגלת להתעתק?" פרנק שאל את אשתו ברכות.

"אינני חושבת. מוטב שאתה תתעתק ואני אאחוז בך." פרנק הנהן והושיט את ידו, אך אליס לא אחזה בזרועו המושטת; היא חיבקה אותו ואת התינוק יחד, וכך הם התעתקו משם.

כמעט שנייה לאחר מכן, השלושה שבו לביתם, וכעת דנו בסוגיה אם לספר לאימו של פרנק על הדברים ששמעו זה עתה. אליס טענה שיש צורך לספר לה על כך מיד, אך פרנק טען שלא יקרה דבר אם היא תשמע על כך מחר בבוקר.

"אבל למה לחכות לבוקר?" שאלה אליס בקוצר-רוח שלא אפיין אותה כלל. "למה?"

"משום שאמי כבר אינה צעירה וסביר להניח שהיא ישנה." הוא לקח את בנו מידיה בזהירות. "וגם הפעוט חייב לישון. אלך להרדים אותו." הוא הוסיף ונעלם בחדר.

אליס הכינה לשניהם ספלי קפה גדולים, פתחה חבילה של 'הסוכריות הכי טעימות של גראד' ושקעה במחשבות. מקץ חצי שעה בעלה שב. היא בקושי הבחינה בשובו, אך לא הייתה מסוגלת להתעלם מהנשיקה הרכה שהעניק לה בתקווה לעודד את רוחה.

"אני מצטערת שהערב הזה נגמר כך." הצטערה אליס.

"לא נורא, כשנוויל יהיה בן שנתיים... כלומר, כשנוויל והארי יהיו בני שנתיים, את תראי איזה יופי של אירוע נעשה!" הוא ניסה שוב לעודד אותה. הפעם זה הצליח לו; אליס חייכה בקושי.

"כדאי שתשתי את הקפה מהר, יקירתי, אולי עוד אספיק לקרוא את עתידך לפני שאלך להצטרף לבננו הישן." הוא חייך. אליס חייכה, גמעה בשקיקה את ספל הקפה הרותח שלה והושיטה אותו לבעלה, שלגימה קצרה מספלו העירה אותו.

"אני רואה כאן ילד- בוודאי זהו הארי שעתיד לבוא אלינו..." אמר פרנק. אליס פתחה את פיה על-מנת להשיב לו דבר-מה, אך רעש חזק משך את תשומת ליבם: דלת הכניסה נעקרה ממקומה וארבעה דמויות בעלות שרביטים שלופים נכנסו לבית.

המחשבה הראשונה של אליס הייתה זו שהיא מזהה היטב את ארבעת הדמויות הלא-רצויות: רודולפוס ובלטריקס לסטריינג', רבסטאן- אחיו של רודולפוס, ו- לא להאמין- קראוץ'. ברטי קראוץ הבן.

המחשבה הראשונה של פרנק הייתה הבנה חדה וכואבת- לא את הארי הוא ראה בספל הקפה, אלא את נוויל בנו! לא, נוויל לא עומד להיות יתום... אסור... הוא לא ייתן...

היו אלה מחשבותיהם השפויות הראשונות והאחרונות, משום שאז החלו אוכלי המוות בעינויים. את סודם הגדול לקחו פרנק ואליס לונגבוטום לקדוש מנגו, למחלקה הסגורה למאושפזים לטווח ארוך.