|
אני ממש מתנצלת מראש על החוסר ברווחים, אני לא מצליחה לסדר את זה><
----
כבר עבר די זמן, אז אולי הגיע הרגע להרפות מהכל, לסלוח ולשכוח.
כן, אולי הגיע הרגע, אלא שאנדרומדה לא בטוחה בדיוק לגבי הדברים שהיא אמורה לשכוח; מהיכן הם מתחילים? מהו המיקום המדויק ממנו עליה לקרוע את החבל בשיניה באכזריות רבה ונוקבת, שללא ספק תשאיר בה ובחבל סימנים שלא ימחקו? והאם, האם בכלל, האם יעלה על הדעת לסלוח על הדברים שהכל מצפים ממנה לשכוח כל כך בקלות?
מתי היא תתגבר כבר?
כבר עבר די זמן מהרגע בו הודיעה לאמה שייתכן שתאלץ לזנוח את החלום ההוא לגבי תיאודור מאלפוי, שהיא בכלל מאוהבת בבחור אחר. לא, הוא לא סלית'ריני, אימא. חבל, נכון?
כבר עבר די זמן, אולם אנדרומדה עדיין לא מצליחה לשכוח את הנימה השקטה שבה אימה דיברה איתה, כאילו היא אפילו לא ראויה לכך שיצעקו עליה, שיצליפו בה, שיוכיחו שאכפת להם ממנה עד שהיא מסוגלת לעורר בהם כעס.
הכעס היחיד בקשר לנושא קיים בתוכה; עד היום.
ההחלטה לעזוב את הבית בגיל כה צעיר וללכת אחרי אהבת נעורים לא הייתה קשה כל כך כפי שאחרים היו עלולים לחשוב, כי לא היה שם בית ולא היה למה להתגעגע; פרט להרגל.
***
"אני מצטער, אנדי, אבל זה נגמר; לא היה שום דבר שיכולנו לעשות למענו..." רמוס מודיע לה באותה דממה מעצבנת שהיא זוכרת עוד משחר בגרותה. מתחשק לה לטלטל אותו בעוצמה, לומר לו שהיא מצפה למשהו פרט לדמעות השקטות הזולגות על פניו הסדוקות, כמו מים שמרפאים עשב צחיח במדבר; אבל היא לא יודעת למה היא מצפה בדיוק, ולכן אין בכך כל טעם.
אין בכך כל טעם, כי אף פעם לא היה לזה טעם בלי טד.
ולפתע היא נמלאת געגועים, כמיהה וקנאה לבן דודה, סיריוס בלק, פורץ הדרך הנערץ ההוא ששמו נהגה בהערצה סמויה עד היום גם במשפחות השמרניות ביותר. סיריוס לא היה צריך יותר מתיאוריה וחצי על מנת לעזוב את הכל ולרוץ אל הדגל; ככה, בלי מעטה נוסף לגופו, כי זה מה שהיה נכון מבחינתו. הוא לא היה זקוק להגנה נוספת או אנשים שיחפו עליו בשעת הצורך.
מה היא בלי טד? לפתע היא מגלה שבגיל ארבעים ושמונה היא עדיין מפחדת מהתשובה.
ומחולל הזמן, השמור עוד מימים ימימה בתיבת הקטיפה האדומה, מתגנב חרש אל תוך ידיה, מסתלסל בין אצבעותיה; כמו ממתין שתגיע כבר לתובנה הכל כך מתבקשת, תובנה שהייתה שמורה בתיבה עוד מאז שהייתה בת שמונה עשרה.
***
"ההפסד כולו שלך, אני לא מתכוונת לשכנע אותך. נגמרו ימי המניפולציות..." מפלדה פסקה בין קירות המטבח הכסופים, "אלחנדרה כבר אמרה את הכל לבן ההוא... ואני לא מתכוונת לכלות את זמני, כולם יודעים מה אני חושבת על בוגדים..."
"אבל אמא..." אנדרומדה רצתה לעורר אותה לדיון, שתדבר לפחות, שתגיד מה מפריע לה. כלום לא מגיע לה דבר, אפילו לא כעס קל?
"אין על מה להתווכח. אני משאירה את המחולל המשפחתי בידך. כשיגיע הרגע בו תגלי את גודל טעותך, סובבי אותו. נעמיד פנים ששום נגע לא כרסם בשורשינו. כשתכירי בטעותך, נמשיך כאילו דבר לא קרה..."
***
אנדרומדה מסובבת את מחולל הזמן, היא מפסיקה לספור את הפעמים. רק מסובבת ומסובבת, רוצה לספר למפלדה שהיא צדקה; שיש דברים שהזמן לעולם לא יכפר עליהם. רוצה לספר למפלדה שהיא גם טעתה; שלפעמים אהבה זה באמת כל הסיפור, ואין שם כלום מלבדו.
ואולי היא לא תספר לאמה דבר, אולי רק תחבק אותה בגיל שבע-עשרה, כאילו דבר לא קרה. אולי רק תאחז בה חזק יותר ויותר.
וזה יכיל את הכל, את כל הדברים שלעולם לא תאמר, כי אהבה זה באמת כל הסיפור; ובגיל ארבעים ושמונה, כשאנדרומדה ניצבת לבד בביתה מול תיבת קטיפה אדומה, אנדרומדה מבינה שהמשפחה הייתה ותהיה האהבה הראשונה והגדולה מכולם.
המחולל נעצר, אנדרומדה חושבת שאם הזמן שעבר לא יתפור סוף-סוף את כל הפצעים, היא כבר לא תדע מה לעשות. אין לה תכנית פעולה ברורה, האהבה היא זו שמוליכה אותה עכשיו.
צללית שחורה יוצאת מתוך המחולל ומבעירה את הכל. וכשהכל בוער יחד איתה, אנדרומדה מצליחה לשמוע לחישה ארסית דקיקה באוזנה.
"אנדי, באמת חשבת שניתן לך לשטות בנו ככה? כנראה שלא למדת דבר, כי בני משפחת בלק לעולם לא בורחים; הם מתמודדים. הם יודעים: יש דברים שהזמן לא ירפא, לעולם."
|
0 חרמשים
(5) 2 דירגו
כותב: 
זה מהמם יפה!אין לי מילים
ממש יפה!!!
את מדהימה... בחיים לא חשבתי על הדברים בצורה שאת כותבת אותם, את גורמת לי להיות פשוט מוקסמת מהפאנפיקים שלך.
אני מכורה לפיקים שלך! הם מדהימים, באמת.
מדהים!!!!!!!!!!!!
דבר שני, היא מתה?
הבנתי, כל הפיקצרים של מדהימים!!!! יש לך כתיבה ממש טובה. השורות באמת קצת הפריעו אבל הסתדרתי. 
זה אחד הפיקים הכי יפים שקראתי, יש בזה המון רגש.
מדהים, את כותבת ממש יפה, פשוט מושלם
