עתיד ללא עתיד

שם הפיקפורום: עתיד ללא עתיד.
שם הכותבת: וול, אני. [לעילגים מבינינו - שחרP:]
פאנדום: פורטל הארי פוטר :גיבור: [ראיתם איזה יופי? גם משלב את הפורטל, וגם את הארי פוטר! עזבו אני במצב קשהXD].
דירוג: G. לא רגע, PG.
שיפ: לא חסרP: אבל יתגלו בהמשך, מה שנקרא ^^"
ז'אנר: הומור, בתקווה. מי שמכיר את הכתיבה שלי כבר יודע שאני לא יודעת לכתוב הומור בשיט, כך שאם במידה ויוצא שמשהו פה מצליח להעלות חיוך על שפתיכם, אני יותר מאשמח לשמוע^^
וויתור זכויות: לג'יי. קיי. רולינג הסגידה.

~*~

חלק ראשון - פרימיטיביות? לא בבית ספרנו!

הקדמה.

תסבירו לי בבקשה איך לכל הרוחות נערה בת שש-עשרה מוצאת את עצמה ב'בית המשוגעים על שם ארנון מקמילן' – הולכת לאיבוד. מילא תלך לאיבוד, אבל מה בכלל יש לה לחפש שם? ולא, אין לה שום בעיה פסיכולוגית [לפחות לא אחת מוכחת], ולא, אף לא קרוב משפחה או חבר אחד שמאושפז שם.
ואיך בדיוק אני יודעת את כל זה? התשובה פשוטה – אני הילדה הזו. ועם קצב השתלשלות העניינים כאן, סביר להניח שיאשפזו אותי בכפייה בכל רגע נתון.
אבל אולי אני בכלל מקדימה את המאוחר; רצוי שאחזור לנקודת ההתחלה, זה בטח יבהיר מספר דברים ויסדר את הבלגן האטומי שמתחולל בראשי.
אני חושבת שהרגע שבו הכל השתנה היה הרגע בו הוריי קראו לי לחדר המגורים בשביל מה שהם כינו כ'שיחה רצינית למדי'. לשם שינוי הם דיי דייקו בדבריהם.
בדרך-כלל בשיחות מסוג זה הייתה לי דעה בעניין, או גם היכולת הקטנה לשנות דבר, אך הפעם לא היה לי כל סיכוי – ההחלטה כבר נקבעה ולא היה דבר שיכולתי לעשות בנידון.
"אני לא... אני לא מבינה..." אני ממלמלת לאחר שהוריי מנחיתים עליי את הבשורה. "אנחנו צריכים לעזוב? מה, למה?! אתם הבטחתם לי שהפעם הזו תהיה הפעם האחרונה!" אני כמעט וצועקת זאת אך מודעת לכך שדבריי חסרי תועלת; לא שזה באמת משנה לי אם נעבור שוב. למעשה, כבר הייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה כך שדאגתי מראש לא ליצור קשרים חדשים. המעבר, אחרי הכל, לא ישנה דבר. חוץ מזה שלהיות ה'מוזרה' אני תמיד יכולה להיות בכל בית-ספר אחר, המיקום לא באמת משנה.
הוריי החליפו מבטים ביניהם לרגע, ואז נפנו להביט בי. "הפעם אלו לא אנחנו, מתוקה. זאת בבושקה."
אני מרימה את גבתי בהפתעה. 'בבושקה', אוקיי, את זה לא צפיתי. למרות שכשחושבים על זה, בהחלט הייתי צריכה לצפות לכך. בדרך-כלל המעברים היו נובעים משינויים בעבודתם של הוריי, והיינו צריכים לעזוב הכל ולעבור. היו תקופות שבהן כבר לא פרקתי את מזוודותיי משום שעברנו זמן לא מועט לאחר מכן. אפילו בבתים שלנו כבר לא היו יותר מדי רהיטים; לא היה טעם לקנות.
מעולם לא הבנתי כמו שצריך במה שניהם עובדים, רק ידעתי שהדבר מוריד כל בעיה כלכלית מגבינו, וגורם למעברים מרובים.
"בבושקה?" אני שואלת בהיסוס קל. "מה קרה עכשיו?" אני כמעט ומגלגלת את עיניי אך מבט אזהרה מאבי עוצר בעדי מלעשות זאת.
"היא..." אימי פתחה ולא נראה על פניה שהיא בטוחה כיצד עליה להמשיך את משפטה. "בבושקה מקבלת תחושות לא... 'טובות' מהמיקום החדש של ביתנו. היא טוענת שיש כאן רוחות שדים אכזריות ורבות מדי מכדי שהיא תוכל-" היא מהססת וניתן לראות בפניה כי המשפט הבא גוזל ממנה מאמצים מרובים. "תוכל לגרשן."
"הו." אני ממלמלת, בעיקר משום שאיני יכולה להעלות על דעתי תשובה טובה והולמת יותר. "ומה אם גם במיקומו ה'חדש' של ביתנו ישרצו שדים רבים, גם אז נצטרך לעבור?"
אימי אוחזת בידי ומחייכת. "לא, מתוקה. הפעם המעבר יהיה לתמיד." היא מחליפה מבטים מחויכים עם אבי וחוזרת להביט בי. "שנינו קיבלנו אישורים רשמיים לכך."
"וגם בבושקה הואילה בטובה לבדוק לנו את הבית החדש." אבי הרגיש את הצורך להוסיף זאת. "ככה שאין מה לדאוג, הוא אכן נקי משדים."
"נהדר." אני פולטת מבעד לשפתיי.
אימי שוב מביטה בי ברוך. "אל תכעסי על בבושקה, את יודעת שהיא קצת..." היא מנסה להדגים לי בפנטומימה ובאופן מעט מוגזם את הביטוי 'יצאה מדעתה'. "לאחרונה."
"מרינה!" אבי מביט באימי בהפתעה.
"בסדר, בסדר," היא מתגוננת. "אתה צודק." וכשהוא הסב את מבטו ממנה היא חזרה שוב על אותה התנועה בשביל להדגיש את נקודתה. השתדלתי להבליע חיוך.
סבתי, נדיה מילאן, אימו של אבי, אלכסנדר מילאן, הייתה נשואה באושר לדימיטרי מילאן, שהיה ידוע בעבודתו המרשימה כ'מחסל שדים'.
הוא היה נוסע הרבה מתוקף 'עבודתו' לכל מיני מקומות שונים בארץ ומחוצה לה, בכדי לנקות את הרחובות, מה שנקרא. בנסיעתו האחרונה שהייתה לפני כשנתיים, קרתה תאונה מצערת והוא לא שב מאז. אימא אומרת שזו הייתה תאונת דרכים – נהג שסטה ממסלולו. סבתא אומרת שזו הייתה תאונת עבודה – השדים היו חזקים מדי. אבא בחר לא להתערב.
בכל מקרה, מאז אובדנו של סבי, סבתא החליטה לקחת את העבודה הזו לידיה, והרבה דברים השתנו בעקבות כך.
"זה בסדר." אני משתדלת כמה שיותר לחייך אל הוריי. "כל עוד בבושקה מאושרת, ונישאר שם לזמן ארוך מהרגיל," בכוונה לא התגריתי בגורלי והכרזתי 'תמיד', "אני מאמינה שיהיה בסדר."
הוריי מביטים בי בחיוך מסופק, הם ככל הנראה ציפו שלא אקבל זאת כל כך טוב.
אני מיידעת אותם בכך שאני עולה לארוז את דבריי וזה בדיוק מה שאני עושה לאחר מכן.
אנשים רבים נוטים לחשוב שסבתי היא מעט פסיכית [וביניהם גם אימי, על אף שהיא לעולם לא תודה בכך בקול], ושעם כל הכסף שהוריי מרוויחים הם צריכים לאשפז אותה במקום מיוחד המטפל במקרים מסוג זה. הם מתנגדים לכך בכל תוקף [כן, כן, גם אימי], ודוגלים בכך שמשפחה צריכה להישאר יחד תמיד, לא משנה מה. ואני בהחלט מעריכה אותם על זה.
נכנסתי אל חדרי, ככל הנראה בפעם האחרונה, והתחלתי לארוז את מעט הדברים שהיו לי.