בקור האנגלי של ינואר

בקור האנגלי של ינואר

צלצול הפעמון הצורם והדפיקות הרמות על דלת הכניסה מעירות אותי משנתי. אני מופתעת למצוא את עצמי במיטה שלי, לשם שינוי, מנסה להתחמם בתוך שמיכת הצמר הדקה שלי בקור האנגלי של ינואר, לבושה בתחתונים וחזיה בלבד. תנו לי לספר לכם, זה לא קל.
בעודי מתהלכת בעייפות לעבר הסלון ונאחזת בגוף רועד בפיסת הסריג הדקיקה, אני מתאמצת להיזכר מתי ואיך עשיתי, בסופו של דבר, את הדרך הביתה מהפאב בצידה השני של העיר. גם זו מתבררת כמשימה לא קלה כשהראש מסתחרר מחדש עם כל צעד והמוח עדיין מסרב להתעורר מהתנומה הקצרה-מדי.
"רק רגע," אני צועקת על הדופק המיסתורי בעצבנות.
"ג'יני," אני שומעת את קולה העמום של הרמיוני מבעד לדלת הפלדה. "זו אני!" נשמע כאילו היא בפאניקה. שוב.

אני פותחת את הדלת והרמיוני מתפרצת פנימה וממהרת בנקישות עקבים רועשות לעבר המטבח. "למה את לא פותחת? אני עומדת שם כבר רבע שעה!" היא שואלת בקול לחוץ בעודה מתרוצצת בכל המטבח בחיפוש אחר משהו.
"מה את צריכה?" אני שואלת אותה. שתינו מכירות את יכולות האירוח שלי, כך שאני מרשה לעצמי לדלג על כל הגינונים המיותרים.
"אין לך פה כוסות נקיות?"
"ליד הכיור."
היא מביטה בי בתדהמה ובשמץ גועל, אבל אז מחליטה לוותר ופשוט בוחרת את הכוס שנראית לה הכי פחות מטונפת ושוטפת תחת מי-הברז. היא מניחה את תיק הצד שלה על שולחן העץ הקטן, מפשפשת בתוכו במשך כמה רגעים, עד שהיא שולפת בקבוקון קטן עם נוזל ורוד ובוהק. אצבעותיה הרועדות נאבקות במשך כמה שניות בפקק הזעיר, עד שהיא משחררת אותו ומוזגת את הנוזל הוורוד לתוך כוס הזכוכית. בלגימה אחת היא מרוקנת את הכוס לגרונה, מניחה אותה על השולחן ועוצמת את עיניה. חזה עולה ויורד בשלוש נשימות עמוקות, עד שהיא מתעשתת ומפנה את מבטה בחזרה אליי.

עיניה סורקות את פניי במשך מספר רגעים והיא ומשחררת אנחה של אכזבה, או של רחמים. אני לא ממש בטוחה. למען האמת, גם לא ממש אכפת לי.
"מה?" אני שואלת בהתגוננות תוקפנית.
במקום לענות לי היא תוחבת יד לכיס מעילה ומוציאה את השרביט שלה. בהינף אחד מטלית בד לחה ולבנה מופיעה בכף ידה השניה. היא מתקרבת לעברי, ומבלי לשאול, מתחילה במלאכת ניקוי האיפור המרוח שנשאר על פניי מאתמול.
"אני מבינה ששכחת שקבענו ללכת היום ל'שתי וערב'," אומרת הרמיוני תוך-כדי. "לא נורא, אני חושבת שהם סוגרים רק בשתיים, כך שיש לנו עוד קצת-יותר משעה."
לעזאזל. שכחתי מזה לגמרי.
"אה, נכון," אני מרגישה צורך להתנצל, אבל אין לי סבלנות לכך. גם ככה הרמיוני בכלל לא כועסת. "אני רק אלבש משהו ונצא."
"זהו, יפה," היא אומרת ומביטה בעבודה הגמורה. חיוך רגוע של שביעות רצון מחליף את מקומם של קמטי החרדה שקישטו עד לפני רגע את פניה, ובהינף שרביט נוסף המטלית מתפוגגת בענן זעיר של עשן לבן. "אז מה בכלל עשית אתמול שגרם לך להתעורר כל-כך מאוחר?" היא שואלת אותי בעודנו הולכות אל חדר-השינה שלי.

כשאני מנסה לחשוב על זה, אני באמת לא מצליחה להעלות אף זיכרון ממה שקרה לי אתמול בלילה. אין לי מה להגיד לה אז אני פשוט מעמידה פנים שלא שמעתי את השאלה.
כשאני פותחת את דלת חדר-השינה, אני מופתעת לגלות שאולי בכל זאת נשארה לי מזכרת כלשהי מליל אמש. אני מביטה בגופו החצי-ערום של הגבר הצעיר שכרגע מתלבש בחיפזון במרכז חדר-השינה הקטן שלי וכשמבטינו מצטלבים, מספר תמונות מטושטשות והבזקי-זיכרון קטועים מציפים את מוחי בבת-אחת.
"אוה, הרמיוני," אני מתעשתת תוך מספר רגעים ונוחתת חזרה על הקרקע. "תכירי את ריאן..."
"ריינולד," הוא מתקן אותי בעודו רוכס באצבעות זריזות את מכנסי הג'ינס הכחולים שלו.
"זה מה שהתכוונתי."
הוא זורק על עצמו במהירות את חולצתו המכופתרת, תוחב את רגליו לנעליי העור המשופשפות שלו וחומק ביני ובין הרמיוני הנרתעת אל מחוץ לחדר. "ביי, היה מעולה," הוא צועק בריקנות לפני שאני שומעת את דלת הכניסה נטרקת מאחוריו בחוזקה. ואז דממה.

עיניה של הרמיוני בוהות בי בתדהמה ונראה שהיא עדיין מנסה לעכל את מה שקרה עכשיו. היא מחכה להסבר. אני ממש לא מרגישה מחויבת לספק אותו.
"למה את עושה את זה?" היא שואלת אותי כעבור מספר רגעים ועיניה בוחנות אותי במבט מזלזל.
"עושה מה?" אני עונה באטימות מזויפת. לא מוצאת חן בעיניי הארסיות שבקולה והמבט השחצני שהיא שולחת לי.
"ג'יני," היא אומרת בניסיון להישמע רגועה, אבל היא אפילו לא מסוגלת להביט לי בעיניים, אז היא פשוט משפילה את מבטה לאיזו נקודה על רצפת החדר מאחוריי. "אני מבינה שקשה לך. לכולנו קשה עם זה. עם הכל. אבל את אפילו לא שמה לב בכמה אנשים את פוגעת בזמן האחרון."
"אני באמת לא מבינה למה- " אני מתחילה לומר בכעס, אבל היא מתעלמת מדבריי וממשיכה לדבר.
"רון ואני דיברנו על זה. אנחנו חושבים שאת- " הפעם זה תורי לקטוע אותה.
"מישהו ביקש מכם בכלל להתערב?!"
"ג'יני," היא אומרת, והפעם עיניה נחות על עיניי בתחנונים. "תחשבי על מולי וארתור, הם- "
"לא!" אני מרימה את קולי לכדי צעקה עכשיו. ליבי מתחיל לפעום בחוזקה בזעם מתגבר. "הרמיוני, אל תתערבי בעניינים שלא קשורים אלייך!"
אבל היא ממשיכה לדבר בקולה השבור והשקט. "התמודדות עם משברים יכולה להיות חוויה כואבת וממושכת, אבל הדרך לפעול היא בוודאי לא להתנהג כמו איזו..."
"כמו איזו מה, הרמיוני?! תגידי את זה!" עכשיו אני כבר צורחת בקול שלא חשבתי שקיים אצלי ואני מרגישה את הדם שלי רותח בציפייה. אני רוצה להכאיב לה. רוצה לנפץ את שריון השלווה שבו עוטפות אותה התרופות המלאכותיות שלה. אני רוצה לגרום לה להרגיש את מה שאני מרגישה. את החרא שאני מרגישה.
"כמו איזו מופקרת!!!" היא מטיחה, וקולה החרישי מפנה את מקומו לצרחה מחרישת אזניים. נראה שהצלחתי לפקוע את סבלנותה. לשחרר את המפלצת. המילים שלה ננעצות בי כמו פגיון בתוך הלב... וזה מרגיש כל-כך טוב. אני מרגישה את האדרנלין זורם בעורקיי וכל גופי עולה בלהבות צורבות של ריגוש מתפרץ.
"הסתלקי מהבית שלי!" אני צועקת עליה, רק כי זה נשמע לי הדבר ההגיוני ביותר לומר. אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה שתלך, אני רק רוצה להרגיש שוב את הכאב המתוק הזה, את ריגוש הזה אשר נלווה לסכנה, שאין שני לו.
אבל הרמיוני לא מהססת ומתקדמת בזריזות אל עבר היציאה, ממלמלת לעצמה בעצבים. רעש טריקת הדלת הרועם אחריה מחזיר את תחושת הכאב לפעום ברקותיי. אני פונה לעבר המטבח כדי להכין את ארוחת הבוקר הקבועה שלי בזמן האחרון, כוס קפה ושתי טבליות 'אספירין', כשפיסת קלף קטנה שמונחת על השיש מושכת את תשומת ליבי ומזכירה לי מה עומד להתרחש היום בערב. המחשבה על-כך מעלה חיוך על פניי.

***
כשמתקרבת השעה שמונה אני מתחילה להתארגן לקראת האירוע החגיגי. מבט אחד בארון הגלימות הישנות שלי מספיק לי כדי להחליט שאני הולכת על שמלה מוגלגית הערב. אני שולפת מירכתיי הארון טוניקה לבנה ומשוחררת עם עיטורי זהב קלים באיזור המחשוף ותפרים זהובים בשוליים.
'רק הכלה צריכה ללבוש לבן ביום החתונה שלה,' קול קטן בראשי מזכיר לי. 'ואת, לא כלה.'
"הכלה יכולה ללכת להזדיין," אני ממלמלת לעצמי בשיכנוע ומשתחלת בין קפלי האריג הדק. אני עונדת את זוג העגילים הראשון שאני מוצאת, זורקת על עצמי מעיל ישן וגדול של אבא ונועלת זוג סנדלי-עור פשוטים שקניתי בטיול לפורטוגל. אני לא טורחת אפילו להסתכל על עצמי בראי, אלא פשוט תופסת את תיק העור הקטן שלי ואת הזמנת הקלף ויוצאת מהבית. אחרי לחש נעילה קצר לדלת הדירה, אני מעיפה מבט קצר בכתובת הרשומה על הקלף ומתעתקת משם.

קול נפץ קצר, כאב קל בחזה, ואני מופיעה אל מול שער ברזל שחור של בית אחוזה רחב מימדים באזור כפרי ומושלג. לצידי מופיעה לפתע מכשפה מבוגרת נוספת, לבושה בגלימת טקס בצבע ארגמן ובכובע מהודר ביתר-על-המידה. שתינו עוברות ביחד דרך השער הפתוח ומתקדמות לאורך שביל הגישה הרחב המוביל אל דלת הכניסה. מעלינו נמתח גגון בד לבן שמרחף בגובה ועשרות נורות קטנות וצבעוניות מתעופפות סביבנו באוויר הערב הקריר.
"איזה יופי," הקוסמת שלצידי מתפעלת ואוספת את אחת מהנורות הצבעוניות באצבעותיה המקומטות. "הכל פשוט מקסים, לא ככה?"
אני פולטת נחרת זילזול בתגובה, אבל נראה שהיא לא מבינה את הרמז.
"מישהו סיפר לי שהיא הזמינה שמלה משובצת ביהלומים בשווי מאה אלף אוניות. אני הייתי אומרת שזה טיפה מוגזם, את לא חושבת?" היא שואלת אותי בעודנו מתקרבות לעבר הבית העצום, אבל לא באמת ממתינה לשמוע את התשובה. "אבל במקרה הזה קשה לי להיות מופתעת. מאז שהייתה ילדה היא אהבה את השטויות האלה, כך מספרים. תמיד הייתה לה עין לדברים יפים."
אני מרימה את מבטי כדי וסוקרת את בניין האחוזה המפואר לאורכו ולרוחבו. "כן," אני עונה ומחשבה מרושעת צפה ועולה במוחי. "ללא ספק יש לה."

אחרי שאני נכנסת למבנה אני מוסרת את המעיל שלי לאחד מהנערים בחליפות אשר עומדים באולם הכניסה וצועדת אל תוך אולם הנשפים הגדול. כשדלתות האלון הכבדות נפתחות בפניי, אני לא יכולה שלא להתפעם. באולם מפוזרים עשרות שולחנות עגולים, מכוסים מפות לבנות ומעוטרות; במרכז נמצא השולחן של החתן, הכלה ומשפחותיהם, מוגבה מעל כולם בעזרת במת שיש מבריקה, ומעליו תלויה נברשת בדולח מרהיבה שנוצצת באינספור אורות זעירים שקורצים ליושבים בחדר. אני עוצרת את אחד המלצרים שעובר על פניי ולוקחת כוס וויסקי אש אחת מהמגש אשר הוא מחזיק בידו. אני גומעת את הנוזל החריף בלגימה ומנגבת את פי בגב כף-היד שלי. הנה מתחיל הכיף.

***
"החתן!" אנחנו שומעים קריאות עמומות בעד לקירות חדר השינה. "איפה לעזאזל החתן?"
"הם מחפשים אותי," הארי אומר לי בקול רגוע בעודנו שוכבים מחובקים בין סדיני המשי הרכים של מיטת האפיריון שבביתו החדש. אני תמיד היחידה שמצליחה להרגיע אותו בימים שכאלה.
"הם יוכלו להמתין עוד כמה דקות," אני משיבה, מנסה להתמקם בצורה נוחה יותר תחת הידיים השריריות שעוטפות אותי. הראש שלי נח על חזו החשוף, בצורה שבה אנחנו שוכבים יחד תמיד, ובכל זאת, משהו בפוזיציה הקבועה שלנו פחות נוח לי היום. שנינו שותקים למשך מספר רגעים, שקועים במחשבות, ולפתע מחשבה מפתה מנצנצת לי בראש. אני מתהפכת במהירות על הבטן כך שמבטי מופנה בדיוק אל תוך העינים הירוקות שלו.
"אתה באמת רוצה לעשות את זה, הארי?" אני שואלת אותו, אבל אני לא מחכה לתשובה שלו. "בוא נברח... בוא נברח ביחד. תמיד אמרת שאתה רוצה לבקר בצרפת, אז למה לא, בעצם? תישן אצלי בדירה היום, וכבר מחר על הבוקר נוכל ללכת לגרינגוטס. נתפוס מתפח מעבר ונוכל להיות מחוץ למדינה כבר בצהריים. מה אתה אומר?"
"אני מתחתן היום, ג'יני," הוא אומר לי ומתרומם לישיבה בבת-אחת, ללא ספק מופתע מההצעה. "הם מחכים לי כאן בחוץ..."
"אנחנו יכולים להתחתן!" אני קמה גם כן ואוחזת בכפות ידיו המחוספסות. אני בטוחה שאני רואה זיק של התרגשות עובר בעיניו. אני בטוחה. "אני יכולה להיות אישתך. אני אלד לך ילדים... אם תרצה. נוכל להיות מאושרים... ביחד."
הוא שואף הרבה אוויר ופיו נפתח בכוונה לומר משהו, אבל אז הוא סוגר אותו שוב. "אני חייב ללכת," הוא אומר לבסוף, עוזב את כפות ידיי וקם מהמיטה בבת-אחת. "הם מחכים לי..."

הוא לובש במהירות את גלימת הטקס השחורה שלו, מנסה ללא-הצלחה לרסן מעט את שיערו הפרוע, בוחן בחטף את בבואתו במראת העץ הגדולה שבפינה ועוזב את החדר. משאיר אותי שוכבת על המיטה לבד, בתחתונים וחזיה, בקור האנגלי של ינואר.