גוון ג'והנסון והחיה שבתחתית

גוון ג'והנסון התעוררה מקרני שמש-הצהריים שבקעו דרך חלון חדרה. אתמול, בשמיני לאוגוסט, היא חגגה את יום הולדתה האחד-עשר, עם שלוש חברותיה הטובות, קלייר, לוסי ואיימי. הן חגגו גם את סיום בית-הספר היסודי, שעבור שלושתן היה ברכה. הן היו האווטסיידריות, המוזרות. אלו שקראו יותר מידי ספרים, והקשיבו יותר מידי בשיעורים, אבל להן לא היה איכפת. היו להן אחת את השנייה, וכמובן גם ההרפתקאות שבספרים שכה אהבו לקרוא. גוון התיישבה על מיטתה ושפשפה את עיניה. היא נאנחה וידרה מהמיטה, פוסעת אל חדר האמבטיה בשפשוף רגליים. היא צחצחה שיניים, ורק באמת הרגישה ערה כשהתיזה מים על פניה.

היא הסתכלה במראה. בבואתה התסכלה חזרה. היו לגוון עיניים חומות שבהקו תמיד, ושיער חום-אדמדם. שיערה היה אסוף כעת, אבל כשהוא היה פזור הוא הגיע לה עד אמצע הגב.

היא ירדה במדרגות, עדיין לבושה בפיג'מה. "בוקר טוב, אמא," אמרה.

"בוקר טוב, חומד," ענתה לה אימה.

לאמא של גוון, ליזי, היה את אותו צבע שיער בדיוק, אך אצלה הוא היה גזור בתספורת קארה. היא הייתה יפה, תווי פניה עדינים ונשיים. היו לה עיניים בצבע ירוק-דבש, שנצצו בחוכמה.

"איפה אבא?" שאלה גוון.

"עדיין ישן." היא נאנחה, ואז חיוך שובב עלה על פניה. "מה את אומרת," אמרה בנימה ערמומית, "שאם הוא לא יקום עוד חצי שעה, נלך ו... נעיר אותו?"

גוון צחקה. "איך הפעם? שבוע שעבר זרקנו לו מים לפרצוף, שבוע לפני הדלקנו מוזיקה רועשת..."

"תשאירי את זה לי," אמרה ליזי.

 *

אחרי ארוחת בוקר של פנקייקים בסירופ מייפל, גוון הלכה להתלבש. כשחזרה למטה, ראתה את אימה יושבת ליד שולחן המטבח ומחזיקה מעטפה בידיים רועדות. החלון היה פתוח, וגוון יכלה לראות צורה שהולכת ומתרחקת, אולי ציפור מסוג כלשהו.

"אמא?" אמרה גוון בהיסוס. "את בסדר?"

"בסדר?" ליזי הביטה בביתה, חיוך רחב על פניה. "יותר מבסדר, חומד!"

"מה יש לך שם? מה זה המכתב הזה? זכינו בלוטו או משהו?"

"הו, ילדה שלי," היא קמה וחיבקה את גוון, שחיבקה אותה חזרה, כעת קצת מבוהלת. "זה הרבה יותר טוב מזכייה בלוטו."

"אבל מה בדיוק קרה?"

"יש משהו, דבר שהייתי צריכה לגלות לך לפני הרבה מאוד זמן. כי הרי היה ברור שגם את תהיי... אבל מה עם אביך? איך נסביר לו..?"

גוון אחזה בכתפיה של אימה. "תתחילי מההתחלה."

ליזי נשמה עמוק. "אני, וגם את, מכשפות."

גוון כיווצה את גבותיה ובהתה. היא לא הבינה כלום.

"אני מניחה שזה לא משהו שאפשר להסביר. דברים כאלה צריכים להראות." ליזי רכנה והוציאה משהו מהמגף הגבוה שנעלה.

גוון בהתה. אימה החזיקה... מקל. מקל פשוט שאפשר למצוא על כל עץ. ליזי נעמדה והחזיקה אותו בחלקו העבה יותר, כאילו היה שרביט מנצחים.

שרביט.

"ווינגארדיום לביוסה!" קראה ליזי, בעודה מנופפת במקל.

גוון שאפה אוויר בהפתעה, כאשר כל אחד ואחד מהחפצים במטבח התרוממו והחלו לעלות למעלה, למעלה... המלחייה, הסכום, הכלים המלוכלכים שבכיור, כולם עפו באוויר במעגלים מרהיבים. גוון מצאה את עצמה בוהה, פיה פעור, בכל המתרחש סביבה. לא היה לזה הסבר אחר חוץ מ...קסם.

לפתע, הכל חזר למקומו. "שבי, גוון," אמרה ליזי. "אני אסביר לך הכל."

*

"אז תני לי להבין," אמרה גוון באיטיות. "קסם קיים, וגם את וגם אני מסוגלות להשתמש בו. כשהיית בגילי, הלכת לפנימייה, שקוראים לה.. הוגוורטס?" ליזי הנהנה. "ושם היה כובע שמיין-"

"מצנפת, לא כובע," תיקנה ליזי.

"אז מצנפת שמיינה אותך לבית רייבנקלו. ולמדת בבית הספר הזה שבע שנים, מקצועות כמו... תורת הצמחים... ו...כשפים... אממ..."

ליזי הניחה את ידה על ידה של גוון. "את כל זה תלמדי כשתגיעי. אני בטוחה שגם את תהיי ברייבנקלו, ילדה חכמה שלי." היא ליטפה בעדינות את פניה, ואז נעמדה בפתאומיות. "נצטרך ללכת לסמטת דיאגון ולקנות לך שרביט, וספרים, ו-אני יודעת! כמתנת יום הולדת, מיוחדת מאוד, אני אקנה לך ינשוף משלך!"

גוון מצמצה. "למה לעזאזל שאני אצטרך ינשוף?!"

מאיזושהי סיבה שממש לא הייתה ברורה לגוון, אימה צחקקה. מבטה ההולך-ונהיה-יותר-מבולבל של גוון כנראה לא תרם למצב, כי לפני שידעו זאת, שתיהן התגלגלו מצחוק. אביו של גוון נכנס למטבח כמה דקות לאחר מכן, וזה רק הגביר את צחוקן.

זה היה בוקר משונה בהחלט.

		הפרק הבא