סוף סוף מישהו

למי שפיספס את ההסבר בתגובות בפרק שעבר: אנה זאת ילדה שאמא של נוויל ציירה יום לפני שהוא נולד והיא כמו אחותו (ואף אחד מהתלמידים בהוגוורטס לא יודע)

מוקדש לחברתי שלא אוהבת הארי פוטר (איך אפשר?!?!) שתיהיה בריאה ומזל טוב למחר! (יש לה יום הולדת) סורי שאני חופרת אבל אחת החברות המעולות שלי! ושלא יקרה לה מה שקורה לנוויל בפאנפיק (במיוחד בפרק) זה! שתהיה בריאה כפרה!

היום שאחרי אתמול

הוא התעורר לקול צעקות מלמטה, הוא פקח את עייניו וראה את אנה מולו מסמנת לו להיות בשקט. 

"למה שהארי פוטר או הרמיוני גרינג'ר יהיו אצלי בבית?!" הוא שמע את סבתא שלו צועקת.

"הנכד שלך מיודד עם פוטר והבוצדמית ובוגד הדם הזה וויזלי שוכב חולה במיטה!"

"הם מעולם לא היו כאן! הפעם היחידה שהם ראו אחד את השני לא קשור ללימודים היה כשהם נפגשו בטעות בקדוש מנגו!"

"אז את לא מתנגדת שנחפש נכון?"

"אם תשמרו על השקט כן-"

"מה אכפת לך אם נהיה בשקט?" קטע אותה אוכל המוות.

"אני עמדתי לומר אבל אתה קטעת אותי, ומאוד בגסות אם יורשה לי לומר!" היא שלחה בו מבט מתריס. "הנכד שלי ישן!"

"איך מישהו יכול לישון בצעקות האלה?!" התפרצה, כנראה, מאחוריהם.

"טוב, תערכו את החיפוש הזה שלכם, אבל אתם מבזבזים את הזמן שלכם!" רטנה סבתו בכניעה.

הם עלו במדרגות במהירות, נוויל המשיך לשכב במיטה על הצד, הוא הרגיש כאילו נעלמה ממנו כל אנרגיה, הוא עצם את עיניו והרגיש שהעפעפים שלו כבדים מדי ולא אפשרי לפקוח את העינים. הוא היה עייף כל-כך, אם לא היתה לו חבורת אוכלי מוות בבית הוא היה נרדם על המקום אבל במקרה הזה...

אחרי חצי שעה של חיפוש כושל(ומבולגן)הם הסכימו ללכת.

"הגיע הזמן שהגאונות המהלת תלך..." אמרה אנה בארסיות אחרי שאוכלי המוות הלכו "כאילו, כמה מפגרים אפשר להיות? אה, דרך אגב, אתה רעב? אתה נראה מוזר..."

"אני לא מרגיש טוב כל-כך, אבל אני בסדר, סתם לא שתיתי הרבה..."

"אם אתה בטוח אתה בטוח... ובתפנית חדה, היום אתה הולך לסימטת דיאגון?"

"כן... אבל השנה לא בא לי ממש ללכת להוגוורטס משום מה..."

"מפתיע!" אמרה אנה בציניות "מעניין למה!" היא אמרה במשחק מוגזם מעט יותר ממידת הצורך ואז הוסיפה בלחש "אם אתה לא יודע, זה בגלל סנייפ..." מהנהנת בראשה באיטיות, כאילו הרגע הבינה משהו ענק וסודי, מתאפקת לא לצחוק ומסיטה מבטה מהמימבלוס מימבלטוניה כמה שיותר (כמו תמיד) "ותיפתח את החלון כי הינשוף הזה משגע אותי!" היא הוסיפה בעצבנות.

הינשוף של הוגוורטס נכנס ונחת ליד אנה. "הם לא יכולים להיכנס בבוקר כמו כל שאר הינשופים?"

הוא לא ממש שמע מה אנה אומרת, הוא בהה באוויר, תחושת בחילה מתעוררת בקרבו, ראשו כאב והסתחרר תתמודד ותשתה משהו חשב לעצמו אתה לא חולה... אין מצב.

"אתה יורד לארוחת צהריים? אתה לא אכלת בוקר... ושתית? אתה עדיין נראה מוזר... תוכל משהו, זה יעזור." אמרה אנה, כרגיל חופרת לו במוח, אבל הפעם זה עשה לו כאב ראש אמיתי, הוא שוב עצם את עיניו, היה לו קר וחם ביחד... אתה לא חולה הוא אמר לעצמו אין מצב...לא היום... עד שסבתא מחלימה אני חולה? זה לא קורה...

הוא ירד לאכול (עד כמה שאפשר לאכול בבלגאן שאוכליי המוות השאירו) ועדיין הוא לא הרגיש טוב, הוא גם הרגיש מוזר כשראה את הבלגאן, הוא כעס משום מה, כעס מאוד, הוא לא היה רגיל לזה, הוא לא היה מהאנשים הכועסים.

הארוחה היתה שקטה, מתוחה, אבל אולי היא היתה מתוחה רק בישבילו...

הוא עלה בסוף הרוחה למעלה במהירות האפשרית והלך לשירותים הקרובים לחדרו, ואיך לומר בעדינות? האוכל היה טעים יותר בפעם הראשונה שהוא עבר בגרונו...

לפחות אנה לא ראתה...

הוא שנא שהיא דאגה תמיד מכל דבר, הוא לא חולה הוא סתם אכל משהו לא טוב, לפחות ככה הוא ניסה לשכנע את עצמו. אתה בסדר!חשב לעצמו פשוט בסדר...

הם הלכו לסימטת דיאגון, הוא התאפק לא להקיא את הנשמה על הספרים שלו, כן, הוא נאלץ להודות בפני עצמו,הוא חולה, אבל יש לו דברים לעשות, אם הוא לא יספר לאף אחד זה פשוט יעלם... הוא קיווה לפחות...

הפרק הקודם		הפרק הבא