משנת הצורה: אבודה

ערכתי את הפרק והפכתיי את הפיק שהיה פעם פיקצר לסיפור. מקווה שתמשיכו לקרוא.

************************

הצל

התקדמתי בסמטה, רק להגיע עד הקצה.

ידעתי שהוא עוקב אחריי והוא ידע שאני עוקבת אחריו.

הוא ידע שראיתי אותו ואני ידעתי שהוא ראה אותי.

הצל עקב אחריי עד סוף הסמטה, מבוא סתום.

"אוליי תפסיק להתגנב ותראה את עצמך" אמרתי בקול רגוע ופניתי לעברו.

דמות רפאים יצאה מין הצללים אם חיוך משועשע.

"תפסת אותי משנת צורה" הוא אמר אם גיחוך בעודו מרים את ידיו בכניאה.

במהירות הבזק הסתערתי אליו והצמדתי אותו לקיר, ציפורניי גדלו ושרטו את עורו.

"למה אתה עוקב אחריי, הנרי?" שאלתי אותו ונעצתי את עיניי הצהובות בעינייו הירוקות, שהביאו לי פעם תחושת הגנה. אבל זמן זה עבר.

הוא חייך חיוך ערמומי.

"אחייך שלח אותי, ואלרי" אמר וחיוכו נעלם, רק עינייו הראו רגש, דאגה. ידעתי למה הוא היה מודאג, הנרי פעם היה חברי הטוב, לפניי שאחי שינה אותו.

"אני לא מעוניינת" אמרתי ושיחררתי אותו. הוא נפל על הרצפה בגניחה.

" ואלרי את לא מבינה!" אמר ותפס את ידי בעודי פונה ללכת. " אם לא תחזרי הוא יהרוג את איילין!".

קפאתי. 

"על זה אתה חושב עכשיו?!" קולי התגבר בכעס. "על להציל את החברה שלך?!". הוא הביט בי במבט קפוא וחסר רגש.

"אם לא תבואי איתי, אקח אותך בכח" אמר והיסתער אליי.

ברגע שתקף תלשתי את ראשו מין כתפיו. דם אדום פרץ מגופו צובע את גופי בשמלת התחרה הזהובה לצבע ארגמן זוהר, המעורבב בדמעותיי.

נפלתי על רצפת הסמטה, והבטתי בגופו המתפורר של הנרי, חברי הטוב לשעבר וגם אהובי.

גשם התחיל לרדת, הבטתי בשלולית שנוצרה לידי, ילדה חיוורת אם עניים צהובות ושער פרוע בצבע חום שוקולד, מכוסה דם, הביטו בי מתוכה. שינייה שהיו לניבים התכבצו לצורתם המקורית.

"למה אני?!" צעקתי לשמיים.

"למה אני?"... 

***

צחוקו החרישי התפזר בכל העולם, עיניו האדומות כדם בכו דמעות בצבע ארגמן שנפלו על בגדיו. האישה אם השיער הזהוב והעניים הכחולות כשמיים בשמלת המשי בצבע ירוק בהיר כדשא התרחקה מכס המלכות בחשש רב, היא נעמדה ליד שאר חברי המועצה, שהביטו במנהיגם בבהלה.

"תיסבלי עוד, ואלרי" לחש המנהיג, שערו החום מזדקר לכל הכיוונים, ועיניו זוהרות בדמעות "עד שתקראי לי ותגידי לי שאת צריכה רק אותי...".

תגובות?

		הפרק הבא