הפכים - כי כל סוף הוא התחלה חדשה

פרולוג: לונדון, שנת 2004.

ג'ד שכב במיטתו, בוהה בתקרה בשעמום. השעה כבר הייתה כבר לקראת חצות, והוא לא הצליח להירדם. משהו הפריע לו; לקח לו זמן מה להבין שחריקות נשמעו מן הקומה התחתונה של הבית, חריקות חשודות למדי. ג'ד קם מהמיטה ויצא מחדרו.
הוא התגנב בשקט לעבר המדרגות, משתדל לא להשמיע קול. למרות מאמציו נשמעה חריקה צורמנית שהפרה את דממת הבית, אבל לא היה זה ג'ד שגרם לה.
מי מסתובב בבית באמצע הלילה? תהה ג'ד.

הוא הקשיב לצעדים בערנות דרוכה. עם כל צעד נשמעה חריקה, שהסגירה את מיקומו של הפולש.
ג'ד מיהר לחדרם של הוריו. הוא פתח את הדלת ונכנס במהירות, מתקדם לעבר המיטה הזוגית.
"אבא, אמא, יש מישהו בבית, אני מפחד." אמר ג'ד.
"מה," מלמל אביו, עיניו עצומות, "מה אמרת?"
"די, די, ג'יידי. זה היה רק חלום רע..." מיהרה אימו להרגיע.
"יש מישהו בבית!" חזר ג'ד על דבריו.
"די, ג'ד." אמרה אימו. "תירגע."
קול התרסקות נשמע מלמטה, המשפחה כולה קפצה בבהלה.
"אני ארד לבדוק." אמר אביו של ג'ד, ושלח יד אל השידה ליד מיטתו. הוא פתח את המגירה החורקת ושלף בחשאי אקדח ומחסנית. הוא טען את האקדח, והחל לצאת מהחדר.
"בזהירות." לחשה אימו של ג'ד בעוד אביו יוצא מהחדר. היא ליטפה את ג'ד כדי שיירגע, אבל הוא ידע שהיא פוחדת כמוהו. לאחר רגעים מספר בהם חיכו בפחד נשמעו צעקות. "צא מביתי, צא מכאן עכשיו!"
"אבדה -"
"אני מתקשר למשטרה!"
"- קדברה."
הייתה חבטה, ואז רגע שקט, ואחריו צעדים.
"ריצ'ארד?" שאלה אימו של ג'ד, אך שאלתה נותרה ללא מענה.
הפולש כבר הגיע אל המדרגות, שהחלו לחרוק גם הן עם כל צעד וצעד שלו.
"הישאר בחדר," אמרה אימו של ג'ד, "ואל תשמיע הגה." היא יצאה מהחדר אל המסדרון, וחסמה בגופה את הכניסה לקומה העליונה.
"עוד מוגלגית ארורת- דם." נשמע לחשוש.
"מה עשית לבעלי?" שאלה אימו בקול רועד.
"אבדה-קדברה."
הבזק מסנוור, וקול חבטה שני. ג'ד פקח את עיניו, מביט בחוסר אמון בגופת אימו שהיתה מוטלת על הרצפה ללא רוח חיים. צללית הופיע בפתח החדר, מאיימת באור מנורת המסדרון. ג'ד שוּתק מפחד, רגליו סירבו לנוע ממקומם. הוא הרגיש כאילו הוא בתוך סיוט מתמשך, וכל מה שרצה היה להקיץ ממנו.
"אה, הילד." סיננה הדמות.

בהתקף ייאוש, ג'ד החליט לקפוץ על הפולש.
"אבדה- "
ג'ד קפץ קדימה, מתכונן לגרוע מכל.
"- קדברה."
הם נפגשו באוויר, הילד והלחש. רק אחד מהם שרד את המפגש.

בן אדם עמד לפני הדלת ובחן את החדר החשוך. זה כל-כך קל, חשב, רק נפנוף בשרביט והם מתים. קול רחש נשמע בשעה שמישהו זז ברחבי החדר. "אה, הילד."
הילד התכווץ במקומו.
"אבדה -"
הילד זינק לעברו.
"- קדברה."

הילד והכישוף האפל נפגשו בהבזק ירוק, אך הילד המשיך במסלול בו הוא עף, פגע באיש במלוא העוצמה והפילו לרצפה.

ניסיון פתטי,  חשב האיש. עכשיו הוא כבר מת.
נשמעה התנשפות, אך היא לא הייתה מצד האיש. למעשה, הוא היה משותק.

זה לא יכול להיות.

ידיים קטנות סגרו על צווארו.

***

נשמעה דפיקה, והארי פוטר התעורר בקפיצה.

"מה קורה?" שאלה ג'יני בישנוניות.
"תחזרי לישון, אני אפתח." אמר הארי והשתחל לתוך חולצה, תופס תוך כדי בשרביטו ומתעתק למטה. כשאתה הילאי אין לך זמן לנוח, אתה תמיד חייב להיות בכוננות. הוא פתח את הדלת בתנופה, מנסה להשוות לפניו מראה של אדם שלא קם בזה הרגע.
"הארי פוטר, כבודו." אמר השליח. "האות האפל נצפה בלונדון."

"היכן?" שאל הארי בהפתעה.
"מעל בית מוגלגים, ברחוב דאונינג 25."
"תודה," ענה הארי, "אגש לשם מיד."

"כן, אדוני." אמר השליח ופנה ללכת.
"ו...ג'ון..."
"כן, אדוני?"
"בפעם הבאה רק הארי, בסדר?"
"כן, אדו- כלומר, הארי."

"להתראות."
הארי סגר את הדלת ופנה לאח, לקח אבקת פלו ונכנס פנימה.

"דאונינג 25!" אמר בקול, ונעלם בהבזק מסנוור.
הארי נעמד, הרגשת הבחילה המוכרת תוקפת את בטנו. למען האמת, הוא תיעב את השימוש באבקת פלו, אבל זה היה תקן המשרד. הוא מצמץ קלות, סוקר במהירות את סביבתו. גופת גבר שכבה למרגלות המדרגות, ללא רוח חיים. הארי דילג מעליה, מטפס במעלה המדרגות. הוא הניח שהן מובילות לחדר השינה- שם, קרוב לוודאי, נמצא אוכל המוות- אם הוא עדיין לא ברח משם.
"אה, הילד." נשמע קול גס מן הקומה העליונה, והארי מיהר לשם, שומר על שקט מוחלט ומנסה לראות מה התרחש. הוא ידע שאסור לו להתפרץ לשם סתם כך, כי אז יש חשש שאוכל המוות ישתגע ויתחיל לירות קללות לכל עבר. זה היה הכלל הראשון שלומדים בשיעורי ההכשרה להילאיות, והארי לא עמד להפר אותו.
"אבדה -" אמר אוכל המוות.
"פטריפיקוס -" לחש הארי.
ילד קפץ בפתאומיות מצללי החדר.
"- קדברה."
"- טוטאלוס."

הם נפגעו ביחד, הילד ואוכל המוות. אוכל המוות המשותק נפגע מהילד, ונפל אחורה.
הארי זינק לעבר אוכל המוות, בדיוק באותו הזמן שהילד התפתל מאחיזתו הקפואה והחל לחנוק את אוכל המוות -
זה בלתי אפשרי! חשב הארי, הוא שרד אבדה קדברה!
הארי קרע את אחיזתו הלופתת של הילד בצווארו של אוכל המוות המת. הילד נאבק.

"זה בסדר," אמר הארי, "הכול בסדר."
"הוא הרג אותם..." מלמל הילד ונרעד. "הוא הרג את ההורים שלי."
באותו רגע ידע הארי שהילד בא איתו.

***

"איחרת," אמר ראש מטה ההילאים בזעם, ועיניו חדרו את הארי בהאשמה, "ההורים נרצחו!" אמר, בעודו פוסע הלוך ושוב במשרדו, פניו קודרות.
"אבל זו לא אשמתי!" מחה הארי. "האות האפל אמור להופיע רק אחרי שהטבח נגמר! הם מזמנים אותו לפני שהם מתעתקים, ואני באתי בקריאה!"
"אתה ההילאי שנשלח וזו עדיין אשמתך!" קבע ראש המטה. "אם לא היית ההילאי עליון - היית עומד למשפט בגין התרשלות!"
"זה לא יקרה שוב." אמר הארי.
"טוב, אני רואה את העניין כגמור." אמר ראש המטה.
"לא בדיוק," ענה הארי. "זה עדיין לא נגמר."
"מה זאת אומרת לא נגמר?" שאל ראש המטה בעצבנות מה, עיניו מרפרפות על שולחנו הגדוש מסמכים לא גמורים.
"הילד, הוא חייב להישאר איתי, ליתר ביטחון!" אמר הארי בהחלטיות, משפשף את עיניו העייפות.
"לא בא בחשבון! הילד רק בן שש, והוא צריך לעבור לסנדקו החוקי."
"אבל הוא שרד קללת-מוות," אמר הארי בייאוש, "ראיתי!"
"מה?!"
"הוא שרד אבדה-קדברה!"
"זה לא יכול להיות. ונוסף על הכול, הוא גם מוגל!"
"זה לא נכון." ענה הארי בשקט. "הוא אינו מוגל."
"זה בלתי אפשרי. אתה רוצה לומר לי שהוא מכשף?!" שאל ראש המטה, מרים את עיניו מן המסמך שבידו.

"לא," ענה הארי בקול רגוע, "למען האמת, אינני בטוח מהו. הוא אינו מכשף. אבל הוא גם אינו מוגל. אני סבור שההגדרה הנכונה בשבילו היא 'קוטל לחשים', אך אפילו המטה כבר לא מכיר בהם כיותר מאגדה עתיקה."

הארי התרומם מכיסאו, ושלח את ידו כדי לפתוח את דלת המשרד.

"ברור לך שאין זה ייתכן שהוא קוטל לחשים!" אמר ראש המטה בזעזוע.

"כן, ברור לי..." השיב הארי, וסובב את ידית הדלת, "אבל אני עדיין חושב שזה מה שהוא."

הוא יצא מן המשרד, משאיר את ראש המטה פעור פה.

		הפרק הבא