ליפול מהעננים

אני מזהירה מראש זה קיטשי

האולם הגדול התמלא אט אט בתלמידים שירדו לארוחת הבוקר. תקרת האולם המכושפת ששיקפה את מזג האוויר בחוץ, היתה בהירה ומעוננת מעט. קולות צחוק, רעש כלי האוכל והשיחות ההרות בין התלמידים נשמעו ברחבי השולחן של גריפינדור.
ישבתי ליד חברי הטוב שאכל להנאתו ולא שם לב למצב רוחי העגום.
חיכיתי לה, רציתי שתבוא כבר, רציתי לראות אותה, אבל היא עדיין לא באה.
היתעסקתי עם המזלג בחביתה והטוסט שהיו בצלחתי, אבל לא אכלתי. רק הבטתי בשעון וחיכיתי לה בקוצר רוח.
נותרו דקות בודדות עד תחילת השיעור הראשון והיא עדיין לא הופיעה.
"יאללה, בוא כבר לשיעור. אנחנו נאחר ופרופסר מקגונגל תהרוג אותנו", שמעתי את חברי הטוב פונה אלי.
"כהה.... עוד שנייה נעלה...."
"היי מה קרה? לא נגעת באוכל שלך?!", הבעת תמיהה התפשטה על פניו של חברי.
"אני לא רעב...." מילמלתי בשקט.
"אתה לא רעב?! אתה תמיד רעב! אתה אוכל בכמויות! קרה משהו?"
"לא.... הכל בסדר" עניתי בחולמניות.
כבר עמדנו לצאת מהאולם הגדול כשלפתע היא הופיע בראש גרם המדרגות, מחזיקה בידה ערימת ספרים.
שערה החום התנופף בגלים מאחורי גבה כשרצה במהירות במורד המדרגות. היא לבשה את גלימת בית הספר השחורה מעל בגדיה. מתחת לגלימה היא לבשה חולצה לבנה עם מחשוף די גדול, שחשף מעט את שדיה שקפצו בזמן ריצתה.
"היי, בוקר טוב, מה קורה?" פנתה אלי בחיוך.
" אממ... הכ..הכל בסדר.." גמגמתי במבוכה.
זה נראה כמו חלום. היא עמדה שם מולי, יפיפיה אמיתית וחייכה אלי. הלב שלי פעם בחוזקה בחזה שלי.
אולי זה לא ישמע אמיתי, אבל אני נשבע שזה מה שקרה באותו רגע. לפתע לא זכרתי איפה אנחנו, לא שמעתי דבר ולא ראיתי כלום מלבדה. כאילו רק שנינו נותרו בעולם. אולם הכניסה הגדול נעלם, היינו רק שנינו, בתוך ענן. והיא עמדה מולי, היסתכלה עלי בעיניה החומות וחייכה. שפתיה היו משוכות במעט ליפגלוס בצבע ורדרד. ממתי היא שמה ליפגלוס? אבל זה לא עניין אותי. היא הייתה שם והרגשתי שאני מרחף בעננים, מביט בעינייה ומאחל שהרגע הזה לא יפסק לעולם.
"טוב.. אז הולכים לשיעור של מקגונגל?" שאלה בקול עדין, קוטעת את הזיותי ואני שמעתי קולות פעמונים.
" כן, בואו נעלה" הוסיף חברי הטוב.
התחלנו להיתקדם במעלה המדרגות לכיוון כיתת שינוי הצורה, נדחפים בין קהל תלמידי הוגוורטס שמיהרו לכיתותיהם.
פנינו בדרך קיצור כדי להגיע מהר יותר לכיתה.
המסדרון היה ריק.
"חכי רגע!" קראתי לה לעצור. ידעתי שאני הולך לעשות שטות עכשיו אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. היא נעצרה והיתבוננה בי במבט שואל. אך... העיניים האלו, רק הסתכלתי בהם ואיבדתי את עצמי בתוכם. "אני.. צריך להגיד לך משהו...." מלמלתי עדיין שקוע בעינייה.
"מה רצית להגיד לי?"
"תקשיבי.. אני צריך להתוודות בפנייך". הרגשתי איך הסומק מציף את לחיי.
"אני... אוהב אותך".
היא בהתה בי בפליאה, לא מסוגלת לומר מילה.
"ת'אמת אני אוהב אותך כבר מזמן. עוד מהשנה הראשונה כשהכרנו. תמיד אהבתי אותך, אבל פשוט פחדתי להגיד". אמרתי במהירות מחכה לתגובה.
בלי ששמנו לב, התקרבתי אליה בזמן שדיברתי. עכשיו היינו ממש קרובים, אפילו יכולתי להריח את הבושם שלה. היה לה ריח וניל עדין ומתקתק. אבל היא עדיין לא אמרה מילה.
"אז.. מה את אומרת? שניהיה יחד?". קירבתי את פני אל פניה ובאתי לנשק אותה.
היא הדפה אותי בפתאומיות.
"חחחחחחחחחחחחח" צחקה בקול קר. "איזה טיפש אתה! חשבת שאתה ואני יכולים להיות ביחד? באמת חשבת שאני אסכים לך?!". היא אמרה בטון מלגלג והמשיכה לצחוק.
כאב לי בלב.הרגשתי מטומטם כל כך, למה לעזאזל עשיתי את זה?! טיפש, טיפש כל כך...
אם מקודם הרגשתי בעננים, אז עכשיו הרגשתי מתחת לאדמה, רמוס ופגוע.
"הרי אנחנו ביחד כבר הרבה זמן". חברי הטוב ביותר נעמד לידה וחיבק את כתפיה.
"אבל.. אבל.." אמרתי לא מאמין. הרי זה החבר הטוב ביותר שלי.. איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?
"אבל מה?" היא שאלה ברשעות. "באמת חשבת שאני העדיף אותך על פניו? חחחחחחחח... הוא קוסם מוכשר, יפה, מפורסם בכל העולם כולו ושחקן קווידיץ' מעולה, הוא הנבחר... ומה אתה? קוסם פשוט ועלוב, שאין לו פרוטה אחת בכיס והוא בקושי יכול להניף שרביט. הילד הכי פחות מוכשר במשפחה, שאפילו אימו לא סובלת אותו, הרי היא רצתה בת וקיבלה אותך במקום... אז באמת חשבת שאני אוכל להיות חברה שלך?! חחחחחחח".
היא הסתובבה אל חברי הטוב ביותר וקירבה אותו אליו, מחבקת אותו ומכניסה את לשונה לפיו בתשוקה.
הייתי פגוע וליבי נשבר, רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא האמנתי למראה עיני. כאב לי כל כך לראות אותה עם חברי הטוב ביותר חוקרת את פיו עם לשונה. מילותיה פגעו בי והמשיכו להדהד בראשי. אבל לצערי היא צדקה, כל מילה היתה אמת.
לפתע היא נתקה את עצמה מחברי הטוב ונעצה בי מבט.
"אתה עדיין פה?" שאלה, מחייכת חיוך מרושע.
היא נקשה באצבעותיה. פתאום הופיע משום מקום עכבישים שחורים ענקיים, עם המון עיניים ורגלים שפנו לעברי.
"ביי ביי" היא צחקה אלי מתרחקת מהמקום, מחובקת בזרועותיו של חברי הטוב. "נפגש מתישהו... אולי.. .אם תשרוד".
ניסיתי לברוח אבל העכבישים הענקים התקדמו לעברי והחלו סוגרים עלי.
"אהההההההההההההההה" צרחתי בכל גרוני כשהם החלו לטפס עלי.

התעוררתי מחלומי בבהלה. התנשפתי בכבדות וזיעה קרה כיסתה את פני.
"רון, אתה בסדר?" שאלה הרמיוני. "מה קרה? למה אתה צועק ככה?"
"הרמיוני!". עניתי מתנשף עדיין. היא עמדה מולי, והניחה את ידה על כתפי. היא לבשה את גלימת בית הספר השחורה ומתחתיה חולצה לבנה עם מחשוף די גדול שחשף מעט משדייה.
"אל תדאג זה בסך הכל היה חלום רע. תרגע". היא חייכה עלי כשראתה שלא הפסקתי להתנשף.
"אבל זה לא יהיה חלום בלהות כשמקגונגל תהרוג אותך מחר. כדאי לך להמשיך לכתוב את החיבור ומהר." הוסיפה בקולה הרציני. "אגב על מה חלמת?".
"לא משנה... סתם משהו דפוק".

הוא כל כך שמח שזה היה רק חלום. הוא ידע שבמציאות הרמיוני בחיים לא היתה אומרת לו דברים כאלו. היא פשוט נחמדה מידי והיא לא מסוגלת להיות רעה כזאת. הוא ניסה להרגיע את עצמו. גם אין סיכוי שהיא והארי ביחד. הם היו מספרים לו אם כן? נכון?
אבל עדיין הוא פחד, הוא החליט לא לספר לה על רגשותיו.
הוא פנה להמשיך לכתוב את חיבורו, מציץ מדי פעם לעבר הרמיוני וחולם בהקיץ שהיתה עונה לשאלתו ב"כן".