משחקי הרעב ה- 24

"בואי הנה, חמודה" טרודי מתעקשת שאעלה לבמה אך אני קופאת במקומי ולא מסוגלת להזיז שריר כלשהו בגופי. ג'ט לא יכול להתנדב במקומי מפני שהוא בן, אין עוד מישהו שמוכן להקריב את חייו למעני והוא בטווח הגילאים המתאים. אני מתבוננת סביב, מצליחה להזיז את ראשי ורואה את כל הפרצופים המבוהלים סביבי אך חלקם הגדול מודה על כך שזה לא ילדיהם שעלו בגורל. שני אוכפי שקט תופסים אותי משני צדדי ומושכים אותי אל הבמה, אני מאתרת בקהל את ג'ט ואת קים הקטנה שהאישונים שלה הצטמצמו והיא נהיית חיוורת מרגע לרגע. הוריי תופסים בידה חזק ומנסים להרגיע אותה אך ללא הצלחה, קים הקטנה מתמוטטת ארצה. המון אנשים סובבים אותה, רופאים, מכרים ואפילו סתם אנשים שמנסים לעזור. כעבור כ-10 דקות לוקחים את קים על אלונקה רפואית ואמא עולה איתה לתוך רחפת קפיטול, הרחפת ממריאה ונבלעת בשמיים. המקום דומם, ציפורים לא מצייצות, רוח לא נושבת ואנשים עוצרים את נשימתם. אני מרגישה שהעולם מתהפך לנגד עייני, הכל נהיה מטושטש מוזר ואנשים מחליפים צבעים כמו זיקיות. אני עוצמת את עיניי, נושמת נשימה עמוקה ופוקחת אותן. עכשיו כשאני מתבוננת סביב הכל חוזר למצבו הרגיל, ההזיות חלפו. טרודי מנערת אותי וצועקת לתוך אוזניי "בפעם השלישית, הארייט חמודה, האם את בסדר?" אני נוזפת בה ומביטה בה במבט העוין ביותר שאני מצליחה להביט בה, היא נרתעת וממשיכה במבטא הקפיטול המשונה שלה "וכעת, נעבור לבנים".
טרודי מעבירה את ידה בין הפתקים הרבים שבכדור הזכוכית ולבסוף תופסת אחד מהם באקראיות, אני בולעת את רוקי ומצפה לגרוע מכל שהוא כמובן ג'ט אבל להפתעתי השם הזה קצת מרגיע, טרודי קוראת בקול:"ניק סטון", המבטים מופנים אל נער בעל שיער חום כהה, עיניים ירוקות וגוף שרירי וחסון. למרות מראהו הקשוח, מבטו כה רך וחמים וכשבפעם הראשונה הוא מביט לתוך עיניי גל חמים ונעים שוטף אותי וגורם לי לצמרמורת. ניק סטון הוא ילד מהכיתה שלי, אני זוכרת אותו בתור ילד שקט וחכם שתמיד מחייך ועונה על שאלות המורים. ניק עולה לבמה, ארשת פניו המופתעת מתחלפת לרצינית. אני חושבת שלניק יש אחות קטנה בת 13, כן, אני משוכנעת שאני צודקת. קוראים לה פטרישה, יש לה שיער בלונדיני ארוך מאוד ועיניים ירוקות כמו של ניק. אני מאתרת אותה בקהל, ראיתי אותה המון נכנסת לכיתתנו ומחפשת אחר ניק. היא נראית כ"כ מפוחדת ואני יודעת שגם אם הייתה בן והייתה יכולה להתנדב במקום ניק, ניק לא היה מאפשר לה לעשות זאת. "הושיטי את ידך, הארייט!" טרודי צווחת לתוך אוזני. זוהי לחיצת הידיים ה'לאומית' בין שני מיועדים מאותו מחוז. אני וניק לוחצים ידיים. אוכפי השקט תופסים בצידי ואני מובלת אל חדר עם ספות קטיפה כחולות, נברשות ענקיות שוודאי יש בכל בית בקפיטול ו.., מה זה? על הספה מונחת פיסת נייר עם הכיתוב "מחוז 12" עליה והיא מוכתמת בדם יבש. אני נרתעת ומחביאה את פיסת הנייר מתחת לאחת הספות. לפתע, הדלת נפתחת בעוצמה רבה אני חושבת שמישהו בעט בה. אל תוך החדר נכנס אבא שלי, הוא מחייך חיוך עצוב ואנחנו מתחבקים חזק, ללא כל מילה נוספת.
אחרי 2 דקות אני מתעשתת ואומרת:"תשמור על קים ואמא, אל תיתן להן לקרוס בגללי. אני אהיה בסדר, תדאג שיהיה מה לאכול. אתה יכול לצוד בחניתות של סבא, אתה יודע את זה. אתה פשוט לא מעז לצאת לשדות כשאתה לא במכרות." אבא מהנהן וארשת פניו מתחלפת לרצינית "אל תדאגי, הארייט. אני אשמור עליהן. מצבה של קים משתפר והיא חזרה להכרה אך היא עדיין נורא חרדה בגלל שעלית בגורל." 
אני עוצמת את עיניי, נושמת עמוק ואומרת בקול רציני:"תהיו חזקים ותשמרו על עצמכם." אבא מהנהן קלות ומוסיף:"בהצלחה,הארייט.את יכולה". חיוך רך ומרגיע מתנוסס על פניו ואני יודעת שהוא אומר את האמת.
אוכף שקט מתפרצץ לחדר ואומר שהזמן נגמר, אני טורקת את הדלת ומחכה לעוד אורח שהוא כמובן ג'ט. וכפי שציפיתי ג'ט נכנס בסערה לחדר והוא מתחיל לדבר ללא הפסקה. 
"יהיו שם חניתות, את יכולה לצוד. תשיגי מזון, את המים תוכלי למצוץ מפירות יער. את מכירה את כל סוגי הצמחים, אני מקווה שלא שחכת את שיעורי המדעים בבית הספר, נכון?" אני מהנהנת והוא לא נותן לי להשחיל מילה.
"תשמרי על עצמך, אני אדאג לקנות לחם ואורז ממר ברגר ולספק למשפחתך בכל יום כמות נדיבה, אני לא אתן להם לרעוב!" אני מחייכת, מחבקת אותו חזק חזק ולוחשת בשקט "תודה". "זה בסדר, הארי. את יודעת שאני אעשה למענך הכל, הכי חשוב זה שתשמרי על עצמך ואני מאחל לך המון המון המון בהצלחה". אני נזכרת ביום שבו פגשתי את ג'ט לראשונה, הייתי בת 10 והוא היה בן 11, נפגשנו בשיעור מדעים בבית הספר והתחלנו לדבר המון על נושאים שונים,
התעניינו זה בזה והתחלנו לפתח יחסי ידידות קרובים מאוד. ג'ט הוא החבר הכי טוב שלי, מעולם לא היה ולא יהיה בינינו משהו רומנטי, שנינו יודעים זאת. הוא תמיד נוהג להוסיף שלוש פעמים את המילה 'המון' לאיחולים. כשהייתה תחרות גילויים והמצאות במדעים כאשר הייתי בת 13 והוא היה בן 14 הוא איחל לי לפני התחרות "המון המון המון בהצלחה, אני מקווה בשבילך המון המון המון שתצליחי." אני לא אשכח את המילים האלה לעולם, האיחול המשולש הזה שמוכיח עד כמה אכפת לג'ט ממני ולי אכפת ממנו. הוא בן אדם מדהים וחבר אמיתי. ג'ט ואני מתחבקים חיבוק אחרון והוא יוצא מן החדר בשלווה כאשר אוכף שקט מוביל אותו. זהו, מי עוד יכול לבוא? אין עוד אף אחד שבטוח אכפת לו ממני.להפתעתי, הדלת נפתחת ונכנסים שני ילדים תמימים וחמודים בני 12, הפנים מוכרות אך השמות.. שחכתי איך קוראים להם. הם תאומים, אני מבינה ממבט ראשון. לשניהם שיער בלונדיני לבת, השיער ארוך וחלק וגולש על הכתפיים ולבן, השיער קצר וקצוץ בצורה מסודרת. עיניהם כחולות, שניהם לבושים בסרבלים כחולים וגרביים שחורות עד הברך. אני נזכרת מי הם, הם הילדים של הספר המקומי. הם כ"כ דומים לאביהם. "מה שמכם, חמודים?" אני קוראת לעבר שניהם. "אני קרול" אומר הבן, "ואני קתרין" אומרת הבת. קרול וקתרין, אילו שמות יפים ומיוחדים. "באנו לאחל לך הצלחה. אנחנו מעריצים אותך מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. לעולם לא התייאשת ותמיד הלכת לצוד כדי לעזור למשפחתך." קרול אומר וחיוך מלא הערצה מתנוסס על פניו "אוי, אתם ממש מביכים אותי. תודה חמודים, אני נורא מעריכה את זה שבאתם לכאן בשבילי." אני מסמיקה מרב מחמאות ותופסת בזרועות של שניהם, מושיבה אותם על הברכיים שלי כמו שאני נוהגת לעשות לקימברלי ומחבקת את שניהם חזק חזק. אני מרגישה כ"כ טוב, כאילו אילו הילדים שלי. "בהצלחה. אנחנו כאן איתך, ותזכרי אותנו. הארייט" אומרת קתרין ושניהם מחייכים אליי. הם יוצאים לאט לאט והדלת נסגרת בעדינות אחריהם. וואו, אני חושבת לעצמי. אחרי 5 דקות של המתנה אני מבינה שאף אחד עוד לא יבוא ואכן, אני מובלת אל רכבת שלוקחת אותי לקפיטול. אני נכנסת לרכבת בליווי 3 אוכפי שקט שמושיבים אותי ליד טרודי. מהצד השני של טרודי יושב ניק, שנינו לא אומרים מילה. טרודי מובילה אותנו אל חדר האוכל שברכבת, הוא מלא בשפע שמעולם עוד לא ראיתי. כל מאכל העולה על הדעת, אני חוטפת כל דבר ודבר שאני רואה ואוכלת כאילו זאת הארוחה האחרונה שלי. המדריך שלנו, פסטור נכנס אל תוך חדר האוכל ומשאף אסטמה בידו. ישנן שמועות כי לאחר המשחקים שבהם ניצח הוא חטף התקפי אסטמה בקביעות ולעולם לא יצליח לרפא את עצמו ואת מצבו הנפשי.
כעבור 5 דקות בהן הוא שותק ומתבונן סביב אני מניחה שהשמועות נכונות, מדי פעם הוא מביט באנו, בטרודי ולפעמים קם ומסתכל מבעד לחלון עד שלאחר 5 דקות מייגעות שנראות לי ולניק כמו נצח הוא מתיישב ואומר "מזל טוב,ידידיי. ברוכות הבאות למסע אל המוות המובטח שלכם". אני וניק מחליפים מבטים מופתעים אבל אז אני נהיית רצינית ואומרת "סליחה פסטור, אבל אם זכרוני אינו בוגד בי, אתה אמור לעזור לנו ללמוד איך לשרוד,לא?" אני מתחילה להתעצבן מההתנהגות האדישה של פסטור. לפתע, הרכבת מחשיכה ואני לא רואה שום דבר, אני שומעת רק צווחות התלהבות וכשהאור חוזר לחדור אל תוך הרכבת אני וניק מוצאים את עצמנו עומדים ליד החלון ובוהים בקהל היצורים האלה מהקפיטול. ניק מתלהב מהם אך אני רק מביטה בהם בחשדנות ומנסה לפענח מה מסתתר מאחורי הקילוגרמים האלה של האיפור, המסכות והפאות. כשלפתע, תווי פנים מוכרים ביותר צצים לפני ומביטים בי במבט חד ורציני..

הפרק הקודם