הקיץ של ואלרי

פרק 2

"אמא שלך, אמא שלך... מתה" מלמל ג'ונה בעצב.
ואלרי לא האמינה למשמע אוזניה. היא לא הצליחה לנשום. 'הרי זה לא יכול להיות נכון, הרי אמא שלי לא יכלה למות' חשבה לעצמה.
'זאת בטח סתם בדיחה, הם רק עובדים עלי, עוד שניה אמא תכנס לחדר ותצחק שעבדה עלי'. אבל מבט קצר בפניו של ג'ונה הוכיחו לה שלא טעתה.
"מה? לא! אני לא מאמינה לך!" צעקה ואלרי ופרצה בבכי.
ג'ונה הנהן בשקט וקירב אותה אליו וחיבק אותה, נותן לה לבכות על כתפו. הוא עצמו נראה כמנסה לא לפרוץ בבכי, אבל זה לא עזר לו, דמעות סוררות החלו לזלוג גם על לחיו.
ואלרי הרגישה איך חלל עמוק נפער בגופה ובליבה, חלל שלא יתמלא שוב לעולם.

היא הרגישה שסוף העולם הגיע, היא יכלה לתאר לעצמה איך תעביר את הקיץ הזה בלי אמא שלה. היא לא יכלה לתאר איך תמשיך לחיות בלעדיה.
היא לא האמינה שזהו, אמא לא תדבר איתה יותר, לא תיהיה איתה יותר. מי יש לה עכשיו בעולם? הרי אמא היתה הכל בשבילה, משפחתה היחידה.

מי יהיה שם בשבילה? מי ירגיע אותה? מי ילטף ויחבק אותה כשתרצה להתעודד?
אף אחד, אף אחד לא יוכל למלא את החלל הריק הזה שהשאירה אמה.
הם ישבו בשקט מחובקים כמה דקות שנראו כמו שעות, כשרק הבכי והיבבות של ואלרי מפרים את הדממה.
לבסוף ואלרי הדפה את ג'ונה מהחיבוק ושאלה בקול קלוש וחנוק מדמעות:
"איך? איך זה קרה? איך היא מ..מ..." היא התקשה לבטא את המילים, כי אם תאמר אותם זה יהפוך את זה לאמיתי וסופי.
"אני לא יודע איך בדיוק." פניו של ג'ונה הפכו להיות רציניים, והוא התקשה להסביר.
"אתמול התקשרו אלי מבית החולים ואמרו לי שאשתי-אמא שלך שם. הגעתי הכי מהר שיכולתי. הרופאים סיפרו לי שמצאו אותה באיזה סימטה אפלה".

ג'ונה נעצר, לקחת שאיפה עמוקה והמשיך:

"לא היה לה דופק. לרופאים איו מושג מה קרה לה. לא היו שום פגיעות על גופה, לא היו סימני חנק, היא היתה בריאה כמו שור והרופאים לא הצליחו לקבוע את סיבה המוות".
"מה זאת אומרת הרופאים לא הצליחו לקבוע את סיבת המוות?!" שאלה ואלרי, מזועזעת.
'מה קורה פה? איך יכול להיות שהרופאים לא קבעו את סיבה המוות? מה קרה לאמא??' חשבה ואלרי לעצמה.
היא הביטה בג'ונה והוא נראה אובד עצות ומבולבל כמוה.
'רגע, לא היו פגיעות, לא היה חנק, היא היתה בריאה כמו שור..' חשבה. היא הבינה מה קרה, למרות שלא ידעה איך ולמה, זאת היתה האפשרות היחידה: קללת אבדה קדברה. הקללה הממיתה, הורגת את האדם ולא משאירה שום סימנים.
היא לא יכלה לספר על כך לג'ונה המסכן. היא עלתה לחדרה כדי לחשוב.
'למה למישהו, לקוסם כלשהו להרוג את אמא שלי עם אבדה קדברה?' היא לא הצליחה להבין.
'איך אמא קשורה בכלל לקוסמים? אולי זה בגללי? אולי זה בגלל שזה-שאין-לנקוב-בשמו חזר?'
היא לא הצליחה להרדם שעות ארוכות בהם הרהרה על אמה.
גם ג'ונה, לא הצליח להרדם, מקשיב לבכי החרישי שהגיע מחדרה של ואלרי.

השחר הפציע לפני שעות בודדות מביא איתו בוקר חדש ומבטיח.
הציפורים ציינו בקול, מקפצות על הדשא בשמחה. קרני האור חדרו מבעד לחלון והציפו את החדר באור הבוקר הענוג, מאירים את פניה של ואלרי.
היא התעוררה, מתחה את זרועותיה ופיהקה פיהוק ענק. לפתע הבעת פניה המנומנמת, התחלפה בהבעת בלבול.
היא לא הבינה היכן היא נמצאת. היא לא היתה בחדרה! היא היתה בחדר זר שלא ראתה מעולם!
היא נזכרה במאורעות הערב הקודם והכאב הציף אותה. אבל היא ידעה בוודאות שנרדמה אתמול בחדרה, בבית שלה, ועכשיו היא לא בבית!
עדיין שוכבת במיטה (שהיתה נוחה מאוד) היא בחנה את החדר הזר בו היא נמצאת. הקירות בחדר היו צבועים בפסים בהירים בצבעי ורוד ולבן שמנת, ועליהם היו תלויות תמונות של ציורי פרחים במסגרות לבנות ומעוטרות.
המיטה שעליה ישנה היתה ורודה ועמדה במרכז החדר. לידה היתה שידה לבנה ועליה מנורה.
בצד השני של המיטה נחו המזוודות שלה שעדיין לא הספיקה לפרוק אחרי שחזרה מהוגוורטס.

החדר היה מזמין מאוד ומושקע, אבל עכשיו ואלרי לא שמה לב לזה.

היא פחדה מאוד, ולא הבינה מה קורה.
'איפה אני? איך לעזאזל הגעתי לפה? ואיך המזוודות שלי הגיעו לפה?' היא שאלה את עצמה, הפחד אחז בה. 
לפתע הרגישה כאילו שמישהו מסתכל עליה. היא עברה ממצב שכיבה לישיבה ואז ראתה אותו.
בפינת החדר עמד גבר גבוה וזר! שערו היה שחור וזקן צרפתי עטר את פניו. הוא היה לבוש בבגדים שחורים שהתבלטו על רקע צבעי החדר הבהירים. הוא הסתכל עליה וחייך.
ואלרי לא הכירה אותו, והיתה בטוחה שלא ראתה אותו מעולם. למרות זאת היה משהו מאוד מוכר בפניו.
הגבר הזר הישיר מבט לעבר עינייה הירוקות.
מה קורה פה, לעזאזל?!

הפרק הקודם