מומנטו מורי

שם: מומנטו מורי.
כותבת: נגה
שיפ: ג'ן.
דמות: רגולוס בלק.
ז'אנר: אנגסט.
דרוג: PG.
הערות: נכתב במקור לטורניר הבאטלים שלא התקיים.

כמובן ששום דבר לא שייך לי.

__


היום האחרון בחייו של רגולוס בלק נפתח ללא שחר. האור עלה בשמי החורף המתכתיים כאילו היה משתקף מתוך מראה – קרוב, אך תמיד מחוץ להישג יד.
כל משטח פנוי בחדריו של היורש לבית בלק היה מכוסה ספרים; הם מילאו את הארונות והשידות ונערמו על שולחנות וכיסאות ועל אדני החלונות. הוא נהג להקיף את עצמו בהם כדי להירגע. נוכחותם בלבד הספיקה על מנת לגרום לי להרגיש מוגן, מרופד, בתוך עולם שלעינו של זר היה נראה כאנדרלמוסיה. רק לעניו של הבורא נגלה הסדר וההיגיון הפנימי של העולם הזה.
רגולוס הניח את רגליו היחפות על הרצפה. גופו הרזה רעד מקור אך, הוא החליט לא לעשות דבר בנידון. הוא ניגש אל החלון והסיט את הווילון באצבע ארוכה על מנת לזכות בהצצה בשמי היום החדש. עצבות מרה שקעה בו למראה האפור התמידי וצמרות העצים העירומים, והוא הסיט את הווילון בחזרה, מותיר את חדרו באפלוליות.
בצעירותו ימים כמו אלה היו גורמים לו להשתוקק לחזור למיטתו, לשקוע בעולם משלו תחת השמיכות ולא לצאת לעולם. אבל משום מה, היום לא חשק בכך. אולי כי הסמל השחור שעל זרועו עקצץ בכאב, מזכיר לו שעליו להיות במקום אחר, או שאולי ידע שתוכניתו חשובה וגורלית מכדי להיהרס על ידי גחמה ילדותית רגעית. ייתכן שפשוט כבר היה שקוע בעולם משלו, בו הוא היה מגלם את דמותו של גיבור טרגי, ובו בזמן מספר את סיפורו, כי משהו בו באמת ובתמים האמין שברגע שהכל ייגמר, הוא יסגור את הספר וישוב לחיות את חיו.
הוא התלבש, משליך את בגדי השינה על הרצפה ביחד עם שאר הבגדים שלבש בשבוע האחרון. היה משהו מנחם בבלגן הלא אופייני בו עטף את עצמו; זה הזכיר לו את האווירה בחדרו של אחיו הבכור, כשעוד היה רשאי להיכנס לשם, בצעירותם הרחוקה והפשוטה.
לאחר שסיים להתארגן התיישב על הכיסא שמול הפסנתר, מרגיש חולשה פתאומית לנוכח הכאב בזרועו ובשל הידיעה שעליו לסובב את ידית הדלת ולצאת. הוא הביט בחדר העצום וחסר הסדר, מתמקד בחפצים הייחודיים כאילו התלבט אילו מהם חשובים מספיק בשביל לכלול בתיאור הספרותי של החלל.
פסנתר הכנף הגדול, קלדיו המאובקים מכוסים מכסה כבד הנעול במפתח, וחוברת התווים המצהיבה שננטשה בחוץ. המיטה הגדולה, עליה ערימת הסמיכות והסדינים דמתה באפלוליות הרכה לגופה חנוטה המוכנה לקבורה. האח הקרה וחסרת הקישוטים, ספר בודד שננטש פתוח כשפניו מטה על הרצפה, עמוד השדרה שלו סדוק מעבר לתיקון – ומסכה לבנה כעצם שנתלתה במקום של כבוד על הקיר המכוסה טפט ירוק, צופה אחריו באופן תמידי ובלתי מרפה. 
רגולוס הוריד אותה מהקיר, לקח את מעילו, ונעל את הדלת אחריו. הוא פנה ללכת, אך בגחמה פתאומית רכן והחליק את המפתח תחת חריץ הדלת. הוא ידע שזה רק אמצעי זמני, אבל משהו בו נגעל לנוכח המחשבה על אנשים החודרים למקום המפלט שלו לאחר מותו.
הוריו סעדו בחדר האוכל, תחת נברשת שהייתה מוארת כאילו הייתה זו שעת ערב, ולא שעת בוקר. הם ישבו בשתי קצוות השולחן המנוגדות, אדון בלק מעיין בעיתון ואשתו בוחשת בכוס התה של בשתיקה. קריצ'ר, גמדון הבית הנאמן, שירת אותם בצייתנות.
רגולוס צפה בהם זמן מה מהגזוזטרה שמעל חדר האוכל, בעוד הם לא מודעים למבטו. הוא אמר לעצמו שעליו להיות עצוב כשהוא צופה בהם ככה, בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה. אף על פי כן, הוא לא חש דבר מלבד אפטיה.
הוא ידע שיתאבלו עליו, ויכאבו. המחשבה הזו עוררה אצלו רחמים עצמיים, ולא עצב. הוא הבין שהסיבה לחוסר היכולת שלו להתגעגע אל האנשים האלה הייתה העובדה שמנקודת מבטו, בעצם מעולם לא היו חיים. מסתירים כל רגש ומחשבה עצמאית מאחורי מסכה של נימוסים שהותאמה להם במומחיות מאז ילדותם, הם לא היו יותר אנושיים מהדיוקנאות שמילאו את הבית. 
הוא רצה לחשוב שבניגוד אליהם, הוא אכן חי את חיו. שהוא, כמו אחיו, ניחן בכוח הרצון לקלף את המסכה ולחשוף את פניו האמיתיים, גם אם לא היה לו האומץ לעשות זאת מול אנשים אחרים... 
"לאן אתה הולך?" שאל אותו אביו, לא מרים את עניו מהעיתון.
רגולוס ענה בקצרה ואמר שהוא זומן. לא היה צורך להרחיב.
אביו הנהן בשתיקה ולגם תה. זו הייתה תגובתם הסופית של שניהם. רגולוס יצא בלי להוסיף מילה, לרגע לא מהסס ושוקל לחזור לאחור. לא – מה שיתרחש היום יהיה גרוע מספיק גם מבלי שיצטרך להעלות את הקרב לבוא במילים.
"אדון רגולוס!" קרא אליו גמדון הבית כשידו הייתה על ידית הדלת. הוא השפיל את עניו והביט לתוך פניו המצומקות והמכוערות של ידידו היחיד. "אדון רגולוס – קריצ'ר מצטער – קריצ'ר כמעט שכח – "
הוא הושיט לאדונו חבילה עטופה בשכבות רבות של בד ונייר. רגולוס לקח אותה בתודה, חש תחושת החמצה מוזרה. אולי משהו בו קיווה לשכוח את זה, להכשיל את תוכניתו לפני שהחלה. 
הכאב בסמל שעל זרועו התחזק, בוער בכעס מתגבר. במחשבה שנייה, השיב את החבילה לגמדון הבית, וציווה עליו לחכות במקום אליו ישאו אותו רגליו בסוף היום. היה עליו לשתף מישהו בסודו – ומי מתאים לתפקיד יותר מאשר החבר היקר והאהוב, שדאג לו וטיפח אותו מאז שהיה תינוק?

הוא הגיע לאסיפה באיחור משמעותי. בית האחוזה היה ריק לחלוטין, חשוך, ודלתות הטרקלין סגורות. רגולוס התייצב מולן, גלימתו מנוקדת גשם ושיערו לח. הוא עטה את המסכה הלבנה, כיסה את ראשו בברדס גלימתו, וחמק פנימה כמו צל.
"מאחר, כמו תמיד, רגולוס."
תריסר מסכות לבנות הפנו אליו מבטים אפלים. רגולוס חצה את החדר בראש מושפל, ואוכלי המוות האחרים נעו ופינו לו את הדרך, כשם שהיה נגוע במחלה מדבקת במיוחד. הוא הגיע אל הכורסא שמול האח וכרע, עניו עדיין נעוצות ברצפה.
"אני חש שסלחנותי כלפיך הייתה מעשה של נדיבות יתר, נער. הגיע הזמן שאלמד אותך לקח, ואולי כך, תכבד אותי בפעם הבאה ותגיע כשאזמן אותך."
הקול הקר המשיך ללחוש באוזניו בעוד הכאב משתולל בתוכו. זה לא כל כך נורא, הוא אמר לעצמו בעודו אוחז בעצמו על הרצפה. תיאור של עינוי מזעזע יגרום לקורא להסיט את מבטו, אך הוא לא יחוש את הכאב בעצמו, לא באמת...
הקללה הוסרה ממנו עד מהרה. רועד, הוא חזר לתנוחת כריעה.
"האם הבהרתי את עצמי?" דרש הלורד וולדמורט לדעת.
רגולוס הנהן בקושי.
"הבט בי," ציווה אדונו.
רגולוס הרים את מבטו והביט לתוך העניים השחורות. הצטלבות המבטים דמתה להפעלתה של מלכודת עכברים משוננת, אך רגולוס, שכבר הכיר את המלכודת, ידע מתי וכיצד למשוך את אצבעותיו ולא להיפגע. וממש כך תודעתו הייתה עטופה ומוגנת כמו פנינה בתוך צדפה, מחוץ להישג ידו של האדם שבעבר נהג לברור בה ללא בושה, וכך גם סוד תבוסתו.
כן, הלורד וולדמורט כבר לא יכול היה לשוטט בתודעתו כאוות נפשו, לא אחרי כל מה שרגולוס למד על מנת להידמות לו כמה שיותר. עם זאת, נראה שככל שהוא מתאמץ להידמות לגיבורו יותר, כך הוא הופך יותר ויותר שונה ממנו. 
הגבר שרגולוס פגש לראשונה שלוש שנים קודם לכן היה מרשים, מלומד, פיכח, ושופע קסם אישי בלתי ניתן לערעור. זה היה הגבר אותו רגולוס העריץ, אהב, ואליו הוא השתוקק להידמות. הוא למד לראות בו כאביו החלופי – אדם שופע עצות חכמות ודאגה, מעוניין בהצלחתו יותר מאשר בכל דבר אחר. למען האדם הזה הוא לקח על עצמו את האות ועטה את המסכה.
החודשים עברו, והמסכה הלכה והפכה לחלק ממנו. מעמדו כאוכל מוות במעגל הפנימי של אדון האופל הפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותו. וכלל שעטה את המסכה יותר, היא נטמעה בו יותר, וחלקים מפניו הישנים החלו מתקלפים ונושרים. חלקי האישיות האלה הפכו עד מהרה לתזונתה של מפלצת מוצצת דם שגדלה והתפתחה כטפיל בגופו של האדם שהעריץ. הלורד וולדמורט הפך מדמות מעוררת השראה ומלאת חוכמה לאדם אנוכי, שפל, פחדן ואכזרי – אדם שפגע באחרים למטרות הנאה, ולא רק כאמצעי לקידוש מטרתו הנעלה. אדם שמוכן היה להקריב כל אחד ואחד מהאנשים שאהבו והעריצו אותו על מנת לממש את מטרותיו האישיות. הוא היה מוכן לצפות במותה של האנושות כולה, בלבד שהוא עצמו יחיה לנצח.
זה היה האדם שצפה בו כעת מלמעלה, בשעמום מזלזל שכזה. הגבר שבעבר היה נאה היה עכשיו מצומק וכפוף, עטוף גלימות רבות נגד הצינה למרות שישב בדיוק ליד האח המבוערת. שיערו השחור היה חרוש פסים לבנים, ועניו שקועות בבורים אדומים. שפתיו היו דקות, חיוורות, מתוחות באופן שטני. כעת כבר היה רחוק מצלם אנוש, ודומה יותר לצלמו של הנחש שהתפתל סביב רגלי כיסאו.
"בעבר לא חששת להביט לתוך עיני," אמר אדון האופל בשעמום, כאילו היה מהרהר בחידה עלובה בשעת הפנאי שלו. "אך כיום אתה רועד כאדם אשר מביט בפני המוות. האם אתה מסתיר ממני משהו, רגולוס?"
רגולוס חש את אצבעות תודעתו הארוכות והלבנות ממששות אותו כשם שהיה אגוז עקשן שסירב להתפצח. הוא לא נכנע.
"לא, אדוני. לעולם לא." 
'אני יודע את הסוד שלך'.

השמש בקושי זרחה, וכבר היא שקעה מאחורי מסכי העננים הקרועים שנמתחו מעל האוקיינוס הגועש בצבעים מתכתיים של אפור ושחור. חבורות כתומות ניקדו את השמיים כמו את עורו של ילד חבול. רוח מלוחה נשבה, משייפת באיטיות ובסבלנות סלעים בני אלפי שנים.
רגולוס עמד על שפת הצוק, בהונותיו באוויר, וצפה בגלים מטיחים את עצמם על הסלעים תחתיו. הוא מסוגל לעשות את זה עכשיו, פשוט לתת לעצמו להישען קדימה, ממש כמו להירגע אל תוך הכרים ולאפשר לעצמו להירדם... מה ההבדל אם ימות פה, עכשיו, או בעוד זמן קצר, בתוך המערה הקרה והלחה שתחתיו?
זה היה חסר טעם, הוא ידע, ובכל זאת לא הצליח להרחיק את הפחד שהציף את ליבו. אולי עליו להמשיך בתוכניתו רק מתוך ידיעה שקבע אותה כשראשו היה צלול ונחוש, לא מצועף בפחד מפני המוות... אבל אולי דווקא עכשיו, כשהוא ניצב בדרך האחת המובילה אל הלא נודע, ראשו צלול משהיה אי פעם?
הוא ניתק את קשר העין עם הגלים. כעת הוא ניצב במפני השאלה – האם להיות אמיץ ולעשות את המעשה הנכון, או לאפשר לעצמו לפקפק באמת שנצר בתוך תוכו כל חיו ולהפוך לדבר מה דומה ליצור אליו הפך הלורד וולדמורט?
הוא ידע שהוא חייב להיות אמיץ כעת. אמיץ כמו סיריוס. 
הוא הסיר את המסכה. הוא חשב על הגיבורים הרומאים עליהם קרא בספריו האהובים – כיצד היו רוכבים כמנצחים לתוך עריהם, זוכים לתשואות, פרחים מפוזרים לרגליהם, ואנשים הולכים אחרי סוסיהם, מתרפקים עליהם, לוחשים להם, "מומנטו מורי... מומנטו מורי..."
הוא בילה כמעט את כל חיו בהסתתרות בתוך הספרים שלו, בהעמדת פנים שהוא קורא את קורותיו של גיבור שבעצם היה הוא עצמו. בעוד הגיבור, היורש לבית בלק ונתינו הנאמן של אדון האופל, חי את חיו הקצרים, הוא היה מוגן עמוק בפנים, בסך הכל קורא אובייקטיבי.
אבל כעת לא יכול היה להתעלם מהעובדה הברורה שניצבה לפניו. לא היה שום גיבור, לא היה קורא – הוא בסך הכל היה נער פחדן וביישן, שעמד כעת במסלול ישר וברור אל קץ קיומו.
דמעות מילאו את עניו, מטשטשות את השמיים והים והופכות אותם לתערובת של אפור וכתום. ידו האוחזת במסכה רעדה. הוא עומד למות. כל החלומות, כל הספרים ייעלמו כאילו לא היו כשהוא יגיע לנקודה ממנה אי אפשר לחזור. ומי יודע מה מחכה לו שם – אולי המוות הוא באמת לא כלום, והוא פשוט יימחק, יפסיק להתקיים כאילו מעולם לא היה?
המחשבה הזו הייתה מפחידה, מבחילה, והוא לא יכול היה לנער אותה. יפחה נפלטה מבין שפתיו החיוורות – כבר שנים שהוא לא בכה בקול רם – והוא השליך את המסכה לתוך הים.
הרוח תפסה בה ונשאה אותה, לבנה כמו יונה, גורפת אותה ממנו מייד, כשם שרצתה להבהיר לו שעכשיו לעולם לא יוכל לעטות אותה שוב. עכשיו הוא רק הוא, וזהו לזה – הוא עומד להתייצב לבדו מול גורלו.

ברגעים האחרונים של חיו לא חשב על כל הדברים שלא עשה. הוא לא חש תחושת החמצה בעודו בוחן את החיים שחי, למרות שידע עכשיו שהוא לא היה דומה לאחיו כפי שהיה רוצה להיות. הוא לא חי את החיים שלו, אלא את חייהם של אחרים. 
אבל אולי גורלו היה עדיף על גורלו של הלורד וולדמורט. אולי המוות עדיף על חיים ארוכים וריקים של בדידות וקמילה? אולי עדיף לאדם למות צעיר, ללא ידיעה, בלי לחוות את צל המוות מעל ראשו.
גם אם היה נכתב עליו ספר כמו על גיבור רומי אגדי, דמותו הייתה נאבדת בין דפיו במרוצת השנים, אשר בסופו של דבר היו נרקבים ומתפוררים. אפילו גיבורים לא חיים לנצח. ובמחשבה זו הוא הותיר לאדונו, לאיש שבעבר אהב כאב - לאיש אשר הביא עליו את קיצו - מסר אחרון:
זכור את המוות...