הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי את האגריד חוצה את שביל הגישה שלנו בצעדי ענק (ורומס את שיח הוורדים של אמא בדרך)

היה : "היום יהיה יום מיוחד!" .

אולי מה שגרם לי לחשוב כך היה הגודל הבלתי נתפס של האגריד,

אולי היה זה החיוך הגדול שנפרס על פניו למראה פני הקטנות שהציצו מהחלון (והשיבו לו חיוך),

או אולי בעצם הייתה זו המטרייה הוורודה שנשא בידו, למרות שהיה זה יום שמשי וחמים.

רצתי מהר לדלת, ועוד לפני שהוא הספיק לדפוק עליה כבר פתחתי אותה לרווחה. "אתה הנציג מהוגוורטס?" שאלתי אז בהתלהבות.

האגריד החזיר לי חיוך שנבלע בזקנו הסבוך. "נכון מאוד! ואת בטח הרמיוני!" הוא אמר, וקולו העמוק הדהד בחלל הבית.

אבל רגע, אתם בכלל לא יודעים מי זה האגריד! אוי, אני מספרת סיפורים כזו גרועה, ישר קפצתי לקטע הטוב...

אז תנו לי להסביר לכם איך הכל התחיל.

היה זה עוד יום רגיל, שבו חזרתי מבית הספר שלי, ומיהרתי להגיע הביתה.

למה מיהרתי? כי בלה, הבת של השכנה, הזמינה אותי לשחק בבית הבובות החדש שקנו לה במתנה ליום ההולדת. הוא היה גדול והבטיח לכל המביט בו הרבה משחקים מלאי דמיון.

אכלתי בנגיסות גדולות את קציצות הבשר שאימא הכינה לי, ורצתי החוצה, אל החצר.

כשנפתחה הדלת, מכתב עף מתוך החריץ.

הרמתי אותו, ותכננתי לרוץ חזרה לבית לשים אותו על השולחן בסלון, כשפתאום ראיתי מה היה כתוב עליו בדיו ירוקה בוהקת.

"לכבוד הרמיוני גריינג'ר,
רחבת הכניסה לבית,
דרך טוטנהם קורט 27, לונדון"

הבטתי במכתב, נדהמת. אכן עמדתי על רחבת הכניסה. כתובת מדוייקת מזו, לא יכל המוען לכתוב.

שמעתי קריאת ציפור, והרמתי את מבטי הנדהם אל ינשוף גדול בצבע נחושת, שחנה בנוחות על צינור איסוף הגשמים שלנו. הוא קרקר אליי, כאילו מצפה שאתן לו משהו לאכול.

"אין סיכוי" מלמלתי, בוהה בחיה האצילית בפליאה.

מסתבר שטעיתי.

בהיתי במכתב המוזר במשך כמה דקות, מנסה להחליט מה לעשות. הסקרנות בערה בי.

אני זוכרת שהלכתי לשכנה להתנצל שאני כנראה לא אבוא היום, כי קיבלתי מכתב חשוב בדואר. בית בובות או לא, המכתב הזה נראה חשוב הרבה יותר.
חזרתי אל הבית, עליתי אל חדרי, וסגרתי את הדלת מאחורי בשקט.

עליתי על המיטה והתיישבתי עליה בישיבה מזרחית, ולאחר היסוס רגעי, פתחתי את המעטפה המרשימה למראה.

הנייר היה עשוי מיריעה מוזרה ועבה, לא גבשושית, אבל כן מחוספסת למגע. הייתכן שזה.. קלף? כמו של פעם?

"לכבוד מיס הרמיוני גריינג'ר" נכתב שם בכתב מוקפד מאוד,  "אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות".

צחקוק קצר נפלט מפי. מה קראתי עכשיו?

"שימי לב כי ביום רביעי, העשרים ותשעה ביוני, יגיע לביתך נציג מבית הספר. אין צורך להתכונן לבואו.
הנציג יסביר לך ולהורייך כל מה שיש לדעת על בית הספר, ובנוסף יעזור לך לרכוש את הציוד שנמצא ברשימה בטופס המצורף.
המשך חופשה נעימה, פרופסור מינרווה מקגונגל"

הפכתי מהר את הדף כדי להסתכל ברשימה. היא הייתה מגוחכת לחלוטין, ונראה כמו משהו שיצא מתוך סיפור ילדים.

קסתות דיו, קלפים, שיקויים, גלימות, שרביט... 

המכתב הזה הוא כנראה תרמית, חשבתי. מין טריק כזה שאחד הבנים בכיתה ארגן, או אולי כמה מהם.

לא ייתכן שהדואר הגיע עם ציפור, ושאני באמת יכולה לעשות קסמים ושיקויים ודברים כאלו. 

נכון?

המחשבה גירדה במוחי עד הערב. כלומר, תמיד חשדתי שמשהו בי מוזר, אבל זה...

קסמים? באמת?

החלטתי לספר להוריי על המכתב אחרי שנאכל
כשאבי חזר מהעבודה, ישבנו כולנו לשולחן לארוחת ערב. אני בת יחידה, ואם תרשו לי - פיקחית למדי לגילי, ולכן אני רגילה לכך שהוריי מתייחסים אליי כנערה בוגרת לכל דבר.

הם מתייעצים איתי וסומכים עליי ומעריכים את דעתי, וזה יותר ממה שיכולתי לבקש מכל זוג הורים. אני אוהבת אותם מאוד.

האווירה בבית הייתה טובה. תמיד אהבתי את הארוחות האלו, כי אמא הייתה מבשלת ואבא היה עוזר לה ושורק.

לפעמים גם אני עזרתי, כשביקשו ממני לקשקש ביצים, או להכין קציפה, או אפילו לקלף תפוחי אדמה (אבל פעם נפצעתי מהסכין, לכן מאז הם לא מבקשים ממני לעשות את זה יותר).

אך הפעם זה היה אירוע חשוב. השאלה הטורדנית שכל הזמן רצה במוחי הייתה, "מה הם יחשבו?"

בסוף הארוחה, כשכולנו סיימנו לאכול, עצרתי את אמי מלפנות את הכלים.
"כן, מותק?" היא שאלה בענייניות.

הוצאתי את המכתב מכיס מכנסי הפיג'מה שלי, והושטתי אותו לאבא.

אבא קרא את המכתב בעניין, וגבותיו התרוממו עם כל שורה שקרא.

לבסוף הוא העביר לאמא, שאצבעותיה כבר טפפו בעצבנות על השולחן. גם אמא קראה בעיון רב את הכתוב. שניהם החליפו מבטים אילמים.

"מתי קיבלת את זה?" שאל אבא.
"היום" השבתי, "הוא נפל מהחריץ כשיצאתי לשחק עם בלה".

אמא ואבא החליפו עוד מבט אילם.
"ואת מאמינה שזה אמיתי?" שאלה אמא, חצי חיוך על פניה.

לא ידעתי מה להגיד.

קרו לי דברים מוזרים בעבר. פעם הצלחתי להרכיב מחדש ספל שנשבר בכוח הרצון בלבד. כל כך אהבתי אותו וכאב לי שהוא נשבר, ולמרבה התדהמה שלי, הוא פשוט הרכיב את עצמו מחדש.

פעם אחרת חציתי כביש, ובלי לשים לב ריחפתי מעל שלולית גדולה, והנעליים שלי לא נרטבו בכלל.

אני לא בטוחה, אבל יתכן שהוריי היו עדים לחלק מהדברים האלו, וזו הסיבה שהם לא פרצו בצחוק למראה המכתב, כמו שהייתם מצפים מהורים רגילים.

להורים רגילים לא היו ילדים שעשו קסמים.

הדברים האלה, התחושות האלה, גרמו לי לענות לאמא בהנהון. אמרתי "תביטו על התאריך שבו הנציג מבית הספר צריך להגיע".
עיני שניהם הופנו למכתב.

מצחו של אבא נחרש קמטים בשנית. "זה עוד פחות משבוע" הוא מלמל.
"נחכה לבואו" אמרה אמא, "ואם הוא לא יגיע, נשכח מהמכתב. בסדר, מתוקה?"

נאנחתי. ידעתי שאמא תתמוך בי אם הנציג אכן יגיע, אבל היה ברור לי שהיא מקווה שמדובר במתיחה בלבד.

"זמן לישון" אמר אבי ונשק על ראשי. עיקמתי את אפי ועליתי לחדרי, מהרהרת במכתב המוזר שנשא את שמי ואת מיקומי המדויק.

הדבר האחרון שאני זוכרת לפני ששקעתי בשינה היו הקולות של אמא ואבא, שניסו לדבר על המכתב בשקט.

		הפרק הבא