משחקי הרעב 74.5

פתחתי את עיניי העייפות בקושי רב. שפשפתי את עיניי והתרוממתי לישיבה. הנחתי את רגלי על רצפת העץ המלוכלכת והקרה וגררתי את עצמי אל מול הכיור ושתפתי פנים.
אחרי שהצלחתי להעיר את עצמי הערתי את אחי הגדול ראד (Rad).
ראד תמיד היה בחור גדול, גבוה ובלונדיני ובעקבות העבודה שלו בתור סבל בשביל בעלי החנויות השונות בעיר הפך למעט שזוף אך לעיתים עורו פשוט נשרף בשמש מהיותו בהיר. טום תמיד היה כל-כך שונה ממני חיצונית. בעוד הוא בלונדיני גבוה ושזוף, אני בעלת שיער חום ועור בהיר וצח.
טוב, לא רואים הרבה שמש מתוך חנות הנעליים של משפחת היימברידג', בה אני עובדת. לא שאני לא מתלוננת, כמובן. אחרי שאבא נפטר לפני שנתיים מקדחת, אמא יצאה לעבוד במס' עבודות שונות והתמוטטה אחרי זמן קצר. שבועות רבים היא גססה, עד שראד לא יכל להמשיך לצפות בה דואכת וביקש מהרופא להמיתה. איזה וויכוח זה היה, הוויכוח הכי גרוע שהיה לי ולראד מעולם. כי הרי מטבענו שנינו מעט אדישים אבל לא אחד כלפי השני.
זה היה הריב הנורא ביותר שלנו, כשהוא ביקש לעשות לה המתת חסד ואני התעקשתי להעניק לה סיכוי. אבל הרופא הקשיב לראד. כי הוא ידע שלא היה לה סיכוי וגם כי ראד המבוגר יותר.
ואז שנינו נותרנו לבד. זמן קצר אחרי שאיבדנו את אמא יצאתי לחפש עבודה. אבל כמובן, לא מצאתי כלום. היינו במצב כל-כך נואש. בעוד שנינו לומדים ומחפשים עבודה.
ראד היה בשנתו האחרונה בבית הספר ומלאו לו כבר 18. אבל אני הייתי רק בת 15 וסכנת הכנסתי לבית היתומים רחפה מעל ראשי. אבל ידעתי שלא אני ולא ראד ניתן לאף אחד להפריד בינינו. אז הוא נשר מהלימודים. המורים שלו כל-כך התאכזבו, הוא הרי היה המצטיין של השכבה. בספורט וגם בלימודים אקדמיים. הוא חתם על אסימונים ויצא לעבוד. לי, הוא לא נתן לנשור כמוהו, אבל הרשה לי לחפש עבודה אחרי הלימודים, כי הוא לא הצליח להאכיל את שנינו לשובע באמצעות האסימונים והאוכל המועט מהכסף שהצליח להרוויח בעבודות מזדמנות.
אני קיבלתי את עינייו הכחולות של אבא אבל את השיער הכהה של אמא. וראד, קיבל את שיערו של אבא ועיינים חומות, שאיש מעולם לא ידע ממי ירש אותן, כי לאמא היו עיניים אפורות כמו לשאר תושבי התפר. ההורים שלי היו זוג מוזר. בין היחידים במחוז 12 שהיו עירוב של בן סוחרים ובת מהתפר. ההורים של אבא גירשו אותו מהבית אחרי שהחליט להנשא לאמא ואחרי החתונה שניהם קיבלו מגורים משלהם בתפר. הייתה עוד משפחה שכזו שגרה בשכנות אלינו. בת סוחרים שנישאה לאדם מאוד נחמד שגר בשכנות עם אמא מאז שהיו ילדים. אבל הוא התפוצץ במכרות לפני מספר שנים.

כן, אני מניחה שכבר ניחשתם. הייתי שכנה של קטניס אוורדין, הנערה הלוהטת. תמיד הערכתי אותה. שלעומתי היא לא נכנסה לדיכאון, ויצאה ישר לפרנס את משפחתה. אבל להגנתי התנערתי ממנו מהר ככל שיכולתי והלכתי לחפש עבודה.

הסיפור של איך השגתי את העבודה בחנות הבגדים של משפחת היימברידג' קרה במקרה.
ביום שחזרתי לביה"ס אחרי חודשיים מאז מות אימי פגשתי בחברתי ליליאן. היא ניסתה לתמוך בי ולהיות לצידי, אבל דחיתי את כל הצעות העזרה מעליי. שכנים, חברים ומכרים שונים ניסו לסייע לי ולראד אבל שנינו מאופינו העיקש סרבנו לכל הצעת עזרה. היא הידקה את ידיה סביבי בחיבוק לוחץ. אני מצידי לא החזרתי לה חיבוק. בגלל שהיא הייתה גבוה ממני בראש היא התכופפה ואמרה, "היי, הכל בסדר?".

הנהנתי ומעט דמעתי. היא ניגבה לי את הדמעות והבטתי לעיניה האפורות. לרגע נזכרתי כמה היא דומה לאמא שלי, שחומה בעלת שיער כהה. ברגע הזה פשוט פרצתי בבכי. ליליאן שוב חיבקה אותי בחיבוק חזק והפעם הנחתי את זרועתיי סביבה בהחזרת חיבוק. שיערה הארוך והחום כהה ליטף את פניי עד ששיחררתי אותה מהחיבוק והיא הציעה שנלך לשטוף פנים בשירותים.

היא החזיקה בידי עד לשירותים שם שטפתי פנים. "אל תדאגי." היא אמרה "אני מבטיחה שהכל ישתפר."

ליליאן הייתה אחת המהילדים היחידים בבית הספר מהתפר ששני הוריה היו בחיים. היו לה הרבה אחים והיא עבדה אחרי בית הספר. אבל היו שמועות שהיא עובדת באופן קבוע אצל שומר השקט קריי. אבל לא היה לי אומץ מעולם לשאול ולאמת את השמועות.
בהמשך היום היה לנו שיעורים שונים, אבל אני כמובן לא הקשבתי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא, כמה כולם דומים במחוז 12. בכל פינה בעיר, או בבית הספר הופיע להן פיסות קטנות מההורים שלי. שכל פעם מחדש גרמו ללב שלי לקפוץ. בשעה האחרונה, התקיים שיעור המוזיקה. בו כולם ישבו על כסאות במעגל סביב המורה והחליל שלה. השיעור הזה, כמו כל השיעורים נמתח ונגרר והזמן הרגיש ארוך ומייגע. ובסופו נשארתי אחרונה בכיתה ונראה לי שישבתי שם שעות, היות והשמש החלה לשקוע. רק אחרי שאספתי את כוחות, לקחתי את תיק הגב שלי והתחלתי לגרור רגליים בכיוון היציאה מהכיתה.
ואז שמעתי אותו. מנגן בפסנתר מנגינה שלא שמעתי מעולם. אבל היא כל-כך נעמה לאוזניי עד שלא הצלחתי לעצור את עצמי מללכת לכיתה שליד, שממנה בקעו הצלילים הללו. הוא ניגן בפסנתר, סמוק ממאמץ ומרוכז כולו, אפילו לא שם לב אליי כשנשענתי על משקוף הדלת. רק כשסיים את היצירה הרים את ראשו וכששם לב אליי הוא קפץ לעמידה.

"אהה, כמה זמן את כאן?" הוא שאל.
"אממ, לא הרבה." עניתי, מסמיקה גם אני.
"מה את עושה כאן בשעה כזאת?"
"כלום..." שתקתי, אבל החלטתי להוסיף מסיבה כל שלהי "לא מצאתי את הכוח ללכת מפה."
"אהה, כן." הוא הנהן, הוא כנראה שמע על ה"מצב" המשפחתי שלי.
"את אחותו של ראד, נכון?" הוא שאל "בואי, תכנסי" הוא הציע. ונכנסתי כמה צעדים לתוך החדר.
"כן. איך אתה יודע?" שאלתי באיטיות. חששתי מאנשים שיודעים עליי יותר מידי, מבלי להכיר אותם.
"אני פשוט לוקאס היימברידג', אני חבר שלו, או לפחות הייתי. את בטח לייסי, נכון?" הנהנתי "הוא די ניתק קשר אחרי שהוא נשר."
"טוב, הוא עסוק בלעבוד, אולי?" כעס התגנב לקולי. "אני חושבת שאני אלך, ראד בטח חזר הביתה והוא דואג."
"סתם, אני פשוט מתגעגע לחבר שלי."
"זה... בסדר." הנהנתי, אבל עדיין בגבי אליו.
"רגע, חכי! גם את עובדת?" הוא אמר וקמט של דאגה עלה במצחו.
"אם אפשר לשאול, למה אכפת לך?" בשלב הזה כבר התעצבנתי והסתובבתי אליו.
"לא התכוונתי להכעיס אותך, פשוט את נראית כאילו אתם צריכים כסף." זה נכון, חשבתי, רזיתי הרבה בחודשים האחרונים. "ובחנות של ההורים שלי, יש עבודה." הוא נאנח.
נענעתי את ראשי ואמרתי "אני בסדר גמור, אנחנו בסדר גמור. תודה על ההצעה. להתראות." הסתובבתי והתחלתי ללכת.
"אם את משנה את דעתך, ההורים שלי יחכו לך עם הוראות בחנות ביום שני!" הוא צעק אחריי ואני המשכתי ללכת.
הגעתי הביתה בערב, וראיתי את הדבר ששינה את דעתי. ראיתי את ראד ישן על המיטה מחובק עם בגדים של אמא שבילים של דמעות שהתייבשו היו על פניו. כשישן פניו נראו שלוות, לא כמו שהיה ער והיה עסוק בעיקר באיך להביא אוכל.
אם לציין שהוא כבר הפסיק להתראות עם החברה שלו, בת סוחרים בשם איימי, שנמאס לה כבר להידפק על פתח דלתנו ולקבל מאיתנו את אותו היחס האדיש שקיבלה ממנו מאז מות הוריו. היא הבינה בעיקר, אבל היא הרגישה כמה לדאוג לשלומי הפך למרכז עינייניו והעדיפה להניח לו לנפשו. וכשראיתי אותו כל-כך נינוח בשנתו החלטתי שאני רוצה להעניק לו קצת ממנה גם בזמן שהוא ער.
ביום שני התייצבתי כבר לעבודה בחנות המכולת של המשפחת היימברידג', מוכנה להביא קצת שקט לראד, וגם לעצמי. העבודה העסיקה אותי, ומר וגברת היימברידג' היו ממש נחמדים כלפיי.
לזוג היימברידג' יש שלושה ילדים, לוקאס, איידן וריאן. לוקאס הוא בגיל של אחי, איידן בן גילי וריאן בן שנתיים. לגברת היימברידג' יש אח אחד שעובד כאופה במחוז ולו שלושה בנים. הבכור והצעיר נחמדים ממש אבל הבינוני קצת פחות.
כן, שוב נחשתם נכון. הבן הצעיר של האופה הוא פיטה מלארק. לא דיברנו יותר מפעם עד לאסיף בו הוא נבחר, אבל באמת הצטערתי בשבילו.
אז בחזרה להווה. אני וראד חיים בסדר יש אוכל בזכות המשכורות של שנינו. אני עדיין לומדת.
אני יוצאת עם לוקאס, שלשמחתו חזר להיות בקשר עם ראד.
איך אני ולוקאס נהיינו ביחד בערך כשנה אחרי שהתחלתי לעבוד בחנות של ההורים שלו. כל פעם שעבדתי בחנות הוא מצא סיבה כל שהיא לדבר איתי ולי זה התאים, כי זה היה עוד אמצעי לדחוק את הבדידות.
ואז יום הוא ליווה אותי הביתה, ונישק אותי. ומאז אנחנו יחד.
אבל היום הוא יום האסיף, יום שאף אחד לא יודע איך יגמר.

		הפרק הבא