חייו של הלורד וולדמורט

ערב סילבסטר, רוח חורפית קרה נשבה בחוץ ושלג ריחף באוויר הליל. חתול תועה יילל אי שם בחשכה. הרחוב הקטן היה ללא נפש חיה וכולם הסתתרו בבתים החמים, מנסים להימלט מהשלג הנערם בחוץ ומהקור העז.
בבית מספר 7 כיסתה גברת קול את הילדים הישנים ונשקה על מצחם.
"לילה טוב..." לחשה לחלל החדר ויצאה על קצות אצבעותיה למסדרון הריק.
גברת קול סגרה את דלת חדר השינה עד לחריץ צר, ונשמה לרווחה.
היום היה קשה מאוד בגלל שהעוזרת שלה - מרתה, הייתה חולה והיא גם הייתה צריכה לטפל בבילי ששבר את הרגל, אבל סוף סוף כולם נרדמו והיא יכולה ללכת למשרד, לשתות כוס ג'ין ולהתחמם מול האח הדולקת.
גברת קול פנתה לכיוון המטבח שלפתע נשמעו דפיקות חלושות בדלת.
גברת קול קפאה במקומה. השעה הייתה 12 בלילה והיא לא קבעה אף פגישה עם אף-אחד.
היא הקשיבה כמה שניות ולא שמעה כלום וחשבה שדמיינה, אבל הדפיקות נשמעו שנית.
גברת קול נכנסה למבואה, התקרבה לדלת בחשש מה והציצה בעינית.
בחוץ לא נראה כמעט כלום, אך כשאימצה את עיניה ראתה צללית של אישה כפופה עומדת בכניסה לבית היתומים.
גברת קול שחררה מיד את המנעול ופתחה את הדלת לרווחה, והאישה דידתה לתוך הבית וצנחה חסרת כוחות על הרצפה.
גברת קול לקחה אותה מהר לאח החמה וקראה לעוזרת מלמעלה שתבוא לעזור לה.
אחרי שהביאה לה כוס תה חם, התפנתה לראות מי נכנסה לביתה.
האישה שישבה על הספה לבשה בגדים ששידרו עוני גמור, בטנה הייתה של אישה בהריון שעומדת ללדת, עור פניה היה מדולדל ומתחת לעיניה היו שקיות של חוסר שינה.
לפתע החלה האישה התחילה לצרוח מכאבים והעוזרת וגברת קול קפצו מיד לעזור לה.
הם השכיבו אותה על הספה ובתוך שעה נולד ילד קטן ויפה עיניים.
הילד פתח זוג עיניים גדולות והביט בעניין בפניה של גברת קול.
הוא לא בכה אפילו פעם אחת.
אישה נאנחה אנחת כאב וגברת קול הפנתה את מבטה אליה.
היה נראה לה שהיא ניסתה להגיד משהו, אבל גברת קול היסתה אותה.

"עכשיו את צריכה לנוח" אמרה לה.
האישה לא ויתרה.

"תגדלי אותו באהבה. תעניקי לו את מה שאני לא יכולה להעניק לו. תקראי לו טום על שם אביו, וווארנדלו על שם אבי" לחשה האישה בשארית כוחותיה.
"תגידי לו שתמיד אהבתי אותו ואני מקווה שהוא ייראה כמו אבא שלו".
האישה סיימה את דבריה וצנחה על הספה מחוסרת הכרה.
 
גברת קול ומרתה ניסו להחיותה אך חשו שלאט לאט נשמתה עוזבת את הגוף שהייתה כלואה בו.
לאחר שעה של ניסיונות ללא הצלחה קמה האישה בצעקה עם מבט מיוסר על העיניים, הסתכלה על בנה ואמרה: "תשמרו על טום רידל שלי" ואז צנחה על הספה ללא רוח חיים.

מרופי רידל לא ראתה יותר את בנה.

		הפרק הבא