בליל ירח מלא

סיפורנו הקט מתחיל בבית הספר "הוגוורטס", בית ספר לכישוף ולקוסמות-
אך לא כפי שאו מכירים אותו… סיפורנו מתרחש לפני 20 שנה,
בזמן שבו ג'יימס פוטר וחבריו שהו בשנתם החמישית בגריפינדור.
שני נערים, כבני חמש עשרה, מהלכים להם על שפת אגם גדול וקריר.
זהו יום קיץ בהיר, וילדים מן הגיל 11 עד ל- 17 מתרוצצים להם בנחת.
לאנשים פשוטים וחסרי קסם כמוני, זה יראה אולי- המממ… מקום מאוד מיוחד.
כן… מיוחד ומוזר ביותר…
ליד האגם ניצבת טירה גדולה ושחורה: בית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
כפי שאני ואתם, חברי היקרים, יודעים- זהו מקום מיוחד מאוד.
מקום קסום ומופלא, שבו כל דבר יכול לקרות!
ועכשיו, בחזרה לסיפורנו… שני אותם נערים עליזים ונאים שאותם הזכרתי בתחילת סיפורי,
עדיין מהלכים על שפת האגם. הם מדברים בשקט וצוחקים חרישית.
"הלילה הולך להיות ירח מלא, ג'יימס ידידי", אומר אחד. הוא גבוה עם שיער שחור חלק,
שקופץ בכל צעד שהוא עושה ומסתיר שוב ושוב את עיניו.
הנער השני חייך. גם הוא היה גבוה, מעט פחות מחברו.
היה לו משקפיים עגולות שנחו על אף סולד והחביאו זוג עיניים חומות וגדולות.
היה לו שיער שחור פרוע שהסתיר את עיניו.
"אני יודע, סיריוס," אמר אותו נער שמכונה "ג'יימס". "את רמוס ופיטר ראית כבר?" הוא שאל.
"לא," ענה הנער ששמו סיריוס. "לא מאז אתמול."
ג'יימס נראה מהורהר.
לפתע הגיעו קריאות רמות מאחריהם.
"ג'יימס! סיריוס!"
שני הנערים הסתובבו במהרה.
אליהם הגיעו, רצים, עוד שני נערים. שניהם נראו כבני חמש עשרה.
"חיפשנו אתכם בכל מקום!" אמר נער אחד. הוא היה בהיר מאוד, כמעט בדיוק באותו גובה של ג'יימס,
והיו לו זוג עיניים חומות בהירות ושיער חום כמעט בלונדיני.
"נכון!" ציפצף הנער השני. הוא נראה צעיר יותר משלושת האחרים,
אולי מכיוון שהוא היה נמוך ושמן מאוד,
ואולי מכיוון שקולו היה גבוה כל כך עד שדמה לשל ילד קטן ושמן. היו לו עיניים קטנות,
תכולות ובהירות מאוד.
"בדיוק דיברנו עליכם," אמר ג'יימס. "רמוס- כבר תכננתם משהו להערב?"
"כן!" אמר הנער הבהיר והכמעט- בלונדיני, שכנראה כונה "רמוס". "טוב, חשבנו ללכת בהתחלה ל-"
אבל לפני שרמוס הספיק לסיים את המשפט, סיריוס קטע אותו בקול חד וקר ואמר:
"אפשר לעזור לך במשהו, סנייפ?"
שלושת הנערים האחרים הסתובבו למקום שאליו הסתכל סיריוס. מולם עמד, גם הוא,
נער בן חמש עשרה. היה לו שיער שחור, שמנוני, שהגיע עד לכתפיו. היה לו עיניים שחורות,
גדולות ו… המילה היא, כנראה, חלולות. מפחידות.
הוא הסתכל על הארבעה וחייך חיוך ערמומי.
"מה אתם מתכוונים לעשות היום בלילה?"
הנער הנמוך, תכול העיניים, פלט ציוץ נרגש.
הנער השמנוני, סנייפ, נעץ בו מבט מסמרר.
"שום דבר שהוא מעניינך," אמר ג'יימס בחדות לעבר סנייפ.
סנייפ התעלם ממנו. "נו, פטיגרו, מה אתם מתכננים? עוד טיולים ליליים? רוצים להתגנב ליער האסור, מה?"
הילד הנמוך, כנראה שפטיגרו שמו, פלט עוד ציוץ. מאוד נפחד הפעם. וצעד צעד לאחור.
סנייפ נעץ בו את מבטו.
סיריוס צעד צעד אחד קדימה, לעבר סנייפ, ואמר בקול מאיים: "עזוב את פיטר, פרצוף-חולדה"."
סנייפ הזעיף פנים, סינן קללה עמומה ונשאר במקום, עדיין מסתכל על פיטר.
"קדימה," אמר לפתע ג'יימס, "בואו נעוף מפה. צריך לגמור את שיעורי הבית בשינוי צורה."
ג'יימס, רמוס ופיטר הסתובבו לאחור והחלו ללכת. לפתע ג'יימס נעצר. "סיריוס- אתה בא?"
סיריוס, שלא זז ממקומו מול סנייפ, אמר בקול חזק: "כן, רק שנייה, אני אפגוש אתכם במועדון."
רמוס וג'יימס הסתכלו עליו בחשדנות אך הסתובבו והמשיכו ללכת, איתם גם פיטר.
בינתיים, סיריוס המשיך להסתכל על סנייפ.
"יש לך משהו שאתה רוצה להגיד לי, בלק?" שאל סנייפ בקול זדוני.
"כן. בטח שכן," אמר סיריוס, גם הוא בקול זדוני לא פחות. "רצית לדעת מה אנחנו עושים הלילה, נכון?"
"אהא," הימהם סנייפ לחיוב, במבט חשדני.
"טוב, אז אם אתה באמת רוצה לדעת, אני אספר לך איך לגלות:
בלילה, אחרי שהירח המלא נחשף, לך לערבה המפליקה.
קח את המקל הדק שזרוק בצד ותלחץ על הסיקוס ליד הגזע. ברגע שתלחץ עליו הענפים יפסיקו להתנועע.
תכנס בין הענפים- יש שם פתח גדול מספיק- ואז, אז תראה מה אנחנו עושים כל חודש,
בליל הירח המלא."
סיריוס חייך חיוך מיסתורי וזדוני מעט, והשאיר את סנייפ לבד. מהרהר.
מספר שעות מאוחר יותר, אפשר למצוא את ג'יימס פוטר,
סיריוס בלק ופיטר פטיגרו יושבים שבחדר מועדון עגול וחמים. רמוס לופין לא היה בינהם.
ג'יימס הציץ בשעונו בעוד שסיריוס בדק את החלון.
"כבר אחד בלילה," הוא אמר בלחש, מכיוון שחדר מועדון גריפינדור כבר היה ריק לחלוטין,
חוץ משלושתם, ואני משערת שכל תלמידי גריפינדור האחרים היו כבר במיטותיהם, נמים בשלווה.
"כן…" אמר סיריוס, "והירח המלא כבר זרח."
לפתע הוא חייך חיוך זדוני מאוד ופרץ בצחוק.
"מה יש, סיריוס?" שאל פיטר.
"תסתכלו!" הוא אמר בקול משועשע מאוד.
ג'יימס ופיטר שניהם קמו ופנו לחלון. הם יכלו לראות דמות שחרחרה רצה לכיוון נערבה המפליקה.
תדהמה נראתה על פניהם של ג'יימס ופיטר.
"זה… סיריוס, זה סנייפ!"
"נכון!" אמר סיריוס, עדיין מתפקע מצחוק.
"מה הוא עושה שם?!" שאל ג'יימס בתדהמה.
"אני…" אמר סיריוס, מבין ציחקוק זה למישנהו,
"אני אמרתי לו… איך ל… איך להכנס למעבר לצריף המצווח… ו… ו…" סיריוס פלט עוד ציחקוק.
"ואז הוא יראה את… את… את רמוס! משתנה! זה יפחיד אותו עד מוות!"
סיריוס שוב פלט צווחת צחוק.
פיטר החוויר כל כך עד שנראה כמעט כמו ניק-כמעט-בלי-ראש, ופלט (עוד הפעם…) ציוץ מפוחד מאוד.
"אתה… אתה…" גימגם ג'יימס, ונראה חיוור כמעט כמו פיטר, "אתה אמרת לסנייפ איך להכנס לשם?!?!"
"כן…" אמר סיריוס בתמיהה. "זה יפחיד אותו עד מוות! לא?…"
"סיריוס!" צעק ג'יימס, "לא יהיה לו זמן לחשוב על כמה מפחיד זה נראה,
כי עד שהוא בכלל יקלוט את מה שעומד לפניו- רמוס האדם זאב יתלוש לו את הראש מהמקום!"
לפתע גם סיריוס החוויר.
"אני… אני לא חשבתי על זה…" הוא גימגם.
ג'יימס אפילו לא שמע את זה, הוא פרץ בריצה מטורפת. כעבור כמה דקות הוא כבר היה מחוץ לטירה,
ורץ לעבר הערבה המפליקה. הוא חטף את המקל הדקיק שסנייפ השאיר מאחוריו,
לחץ על הסיקוס ודילג פנימה במהירות.
המראה בתוך המעבר היה מחלחל.
סנייפ עמד כמעט בכניסה, רק מעט צעדים לפני ג'יימס. הוא היה חיוור אפילו יותר מהרגיל,
והוא הסתכל לעבר משהו בהמשך המעבר, נדהם, מפוחד, המום…
בסוף המעבר עמד, זקוף, אדם זאב בגודל מלא.
הוא הסתכל לעבר סנייפ וג'יימס.
בוודאי הסיבה היחידה שהם עדיין נשאו את ראשיהם על כתפיהם היה שהם בוודאי הפתיעו אותו,
אבל רמוס-האדם זאב עמד להתגבר על כך: הוא פסע צעד ענק ממש קדימה, לעבר ג'יימס וסנייפ.
ג'יימס צעק לעבר סנייפ באימה מוחלטת: "קדימה, סנייפ, בוא נזוז!"
אבל סנייפ לא זז. הוא היה קפוא במקומו, מסתכל באימה לעבר אדם הזאב המתקרב.
ג'יימס לא חשב פעמיים: הוא תפס בצווארונו של סנייפ והחל לרוץ באימה, בעוד שסנייפ נגרר מאחוריו.
שניהם היו קרובים כל כך לדלת הכניסה, כך שלקח להם רק מספר שניות להגיע אליה,
אבל אם נודה בזה או לא, צעדיו של אדם זאב ישיגו כל צעדי אדם…
כשג'יימס הספיק להגיע לכניסה, הוא דחף את סנייפ לפניו.
הוא הרים את ראשו ועמד לצאת לאוויר הלילה הצח,
רחוק מהישג ידו של חברו רמוס- אבל האדם זאב היה קרוב מדי…
הוא תפס את חולצתו של ג'יימס ומשך אותו אחורה. ג'יימס,
שהיה גם שחקן בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור בתור מחפש, היה זריז מאוד.
הוא התחמק מתחת לציפורני האדם זאב וממש קיפץ מהכניסה.
לא היה צורך ללחוץ על הסיקוס- סיריוס החיוור והרועד כבר עשה זאת,
וחיכה לג'יימס שיצא.
לפני שזאב האדם הצליח להושיט יד מעבר לכניסה לאוויר החופשי,
סיריוס עזב את הסיקוס והערבה המפליקה הטובה והזקנה שלנו ("שלנו"… מי אני שאדבר?)
חזרה לטיבה והכתה בענפייה בחוזקה לכל עבר.
ג'יימס וסיריוס גררו את סנייפ מהערבה,
בעיקר מפני שהוא נראה כל כך נוקשה והמום שלא נראה כי הוא הולך לזוז משם אי פעם.
פיטר, בינתיים, עמד מכווץ לצידם והביט על סנייפ באימה.
ג'יימס התיישב, מתנשף, על הדשא הרטוב ומחה אגלי זיעה ממיצחו.
הוא אחז את צלעותיו ומילמל משהו על כך שיגיד לרמוס לדאוג קצת יותר טוב לציפורניים שלו…
סיריוס הסתכל עליו באימה, ואז הפנה את מבטו אל סנייפ.
"אתה… אתה לא תספר לאף אחד על… על רמוס, נ… נ… נכון?"
אבל סנייפ לא נראה כאילו הוא מתכוון לדבר עוד פעם אי פעם בחייו.
הוא ישב על הדשא הרטוב, מסתכל באימה גמורה כלפי החלל הריק.
פיטר פלט ציוץ מאויים וציפצף בקול חלוש: "סנייפ… סנייפ,
אתה בסדר? אתה… אתה באמת לא תספר, נכון?"
אבל סנייפ לא ענה.
ג'יימס, שנרגע מעט עד עכשיו, מילמל לעבר סיריוס ופיטר בשקט:
"אני חושב… אני חושב שכדאי לקחת אותו לדמבלדור…"
"דמבלדור?!?!" לחש סיריוס באימה.
"אבל מה אם הוא יגלה ש… ש… שאנחנו אנימאגוסים ושאנחנו יודעים הכל על רמוס וש…
וששכנעתי את סנייפ להגיע לכאן?"
"אנחנו לא צריכים לספר לו שאנחנו אנימאגים," אמר ג'יימס,
"ואני בטוח שהוא לא כל כך יתפלא אם נגיד לו שאנחנו יודעים שרמוס הוא אדם זאב,
הרי אנחנו החברים הכי טובים שלו! והרי גילינו בעצמנו,
הוא לא גילה לנו או שום דבר כזה… ופשוט נגיד לו, ש… ש… שאמרנו לסנייפ ש-"
"שאמרנו?…" סיריוס הסתכל אל ג'יימס במבט שואל.
"ברור 'שאמרנו'!" אמר ג'יימס בכעס כל שהוא, "מה- באמת חשבת שניתן לך להאשים את עצמך בלבד?!
איזה מן חברים אתה חושב שאנחנו?! טוב- לפחות אני…" ובאותו רגע הוא הישיר את מבטו לעבר פיטר.
"וגם אני!" פיטר אמר במהירות, בקול שכלל לא דמה לשלו. "גם אני חבר טוב שלך, סיריוס! גם אני מוכן!"
"או.קיי, אז יופי." אמר ג'יימס במהירות בעוד שסיריוס מחייך אליהם בהכרת תודה. "אז נגיד לדמבלדור שאמרנו לסנייפ ש…"
"ש- מה, אדון פוטר?"
נשמע קול עדין ובוטח מאחוריהם.
השלושה הסתובבו במהירות (סנייפ עדיין ישב, קפוא, על הדשא ובהה בחלל…). אלבוס דמבלדור,
מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, עמד מולם. הבעה קשוחה הייתה על פרצופו, והוא בחן את ארבעתם במבטו החודרני.
"פ… פ… פרופסור דמבלדור!" צייץ פיטר.
סיריוס איבד את לשונו. הוא פשוט לא יכל להוציא מילה! וג'יימס הביט על דמבלדור באימה.
דמבלדור רכן אל סנייפ. הוא טופף קלות על כתפו.
"אדון סנייפ? אתה בסדר?"
סנייפ הרים את מבטו אל דמבלדור, העביר אותו אל ג'יימס, סיריוס ופיטר,
ופלט ציפצוף שמאוד דמה לציפצופיו הרבים של פיטר.
"מר פטיגרו-" פנה דמבלדור אל פיטר שצעד צעד אחורנית בחשש.
"- קח את אדון סנייפ למרפאה, ולך בבקשה אל משרדה של מדאם פומפרי בקומה השלישית.
אמור לה שיש תלמיד הלוקה בהלם קליל במרפאה, ושפרופסור דמבלדור מבקש לראות אותה לאחר מכן."
"כן, פ… פרופסור…" גימגם פיטר. הוא עזר לסנייפ לקום והם הלכו באיטיות לעבר הטירה.
"אדון פוטר, אדון בלק, בואו איתי בבקשה."
דמבלדור הוביל את שני הנערים המפוחדים לעבר הטירה. הם נכנסו אליה,
ונסחבו אחרי דמבלדור לפסל גדול ומכוער עד מאוד.
"סוכריות רחף," מילמל דמבלדור בשקט לעבר הפסל. המפסל נפתח מחריקה מצמררת.
דמבלדור נכנס ובימן לג'יימס וסיריוס להיכנס אחריו.
השלושה עלו במסדרון צר, ונכנסו למשרד גדול שהיה בסופו: משרדו של דמבלדור.
דמבלדור נכנס והורה לג'יימס ולסיריוס לשבת בשולחן מולו