בובה מרושעת

---עבר ביטוא---

הארי הביט בעיניו האפורות של דראקו. לראשונה בחייו הוא לא ראה בהם שנאה, הפעם הוא ראה בהם חרטה.
"דראקו?" הארי היה מופתע לראותו בפתח ביתו. הייתה זו שעה מאוחרת, ג'יימס כבר ישן וג'יני טיפלה באלבוס הקטן שבדיוק התעורר. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה את דראקו מאז המלחמה בוולדמורט. 
"מה שלום הוריך, דראקו?" הארי ידע שדראקו בא כדי להגיד לו משהו חשוב, אך החליט לתת לו להחליט מתי לדבר.
"הם בסדר." דראקו לחש. "חיים באחת הגבעות. מפחדים, למרות שעברו כבר שמונה שנים."
פתאום הארי נזכר כמה הוא סבל מהילד הזה. כל שמחה שהייתה לו, הוא תמיד הרס - קשרים בין חברים או כל דבר מוצלח שקרה לו בחיים. כמה הוא סבל בגלל הילד הזה... שבתוך תוכו הוא עדיין מאשים אותו, כאילו הוא זה שהרג את מורו האהוב - אלבוס דמבלדור, למרות שידע כבר שדמבלדור ידע על מותו ותכנן אותו עם סנייפ קודם לכן. אבל דראקו הוא זה שהתכוון להרוג אותו. 
"מה אתה רוצה? למה באת לפה?" הארי כבר לא יכל לתת לו להיות בביתו. הוא הרגיש את השנאה והכעס כלפיו עולים ומציפים את כל גופו.
"באתי לבקש סליחה." 
נראה שהמילים יצאו בכאב גדול מפיו של דראקו. הארי העריך אותו על האומץ, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. שמונה שנים עברו.
"למה נזכרת רק עכשיו?" הארי ניסה לברר עוד פרטים.
"נולד לי בן. בן ראשון." הדמעות התחילו להציף את עיניו של דראקו. "פתאום הבנתי את ההרגשה של להיות אבא, את האחריות שלי על גורלו של בני וידעתי שלא אוכל לגדל אותו בשלווה כשאני יודע כמה עוול גרמתי לך."
"אז באת לנקות את המצפון שלך, דראקו? יש אנשים שלא משתנים לעולם!" הארי לא האמין למילה מדבריו.
"אתה טועה, הארי. השתנתי. הבנתי שטעיתי ואני מתחנן בפניך - תנסה להבין אותי." דראקו התחנן.
"אין לך שום זכות לדרוש ממני דבר כזה אחרי כל מה שעשית לי!" הארי צעק, כבר לא היה אכפת לו שכולם יתעוררו.
"זאת לא הייתה אשמתי! הייתי כמו בובה בשבילם. נולדתי להורים שכבר היו תומכיו של אדון האופל. החיים שלי היו ידועים מהרגע שנולדתי. אני אפילו דומה לך בזה, גם אתה נולדת למציאות שחייבה אותך. העתיד שלך היה כתוב - בדיוק כמו שלי. אתה חושב שאם היית נולד להורים כמו שלי היית מצליח לגדול ולהיות אדם ישר וטוב?" כעס וכאב התערבבו במילותיו של דראקו. 
הארי לא פצה את פיו. 
"בכל פעם שרציתי לעשות משהו טוב הקול של אבא שלי הדהד לי בראש. הוא הכין אותי לחיים בלי רגשות, בלי רצונות. חיים שנתונים לאדון האופל - רק הוא זה שיחליט על החיים שלי. כולנו היינו כמו בובות בשבילו. הוא החליט מתי נדבר, מתי נשתוק, מתי נחייה ומתי נמות. לך היו חברי אמת, שתמיד היו שם בשבילך. היו לך מורים והמון אנשים שתמיד סבבו אותך, אבל אני הייתי לבד. לא בטחתי באף אחד. ידעתי שכל מי שאני מכיר ימכור אותי לאדון האופל מתי שהוא רק יבקש ממנו. הייתי לבד." כבר נגמר לדראקו הכוח לדבר. רק הדמעות זלגו בשקט על לחייו החיוורים.
"אבל אחרי שזה נגמר, לראשונה בחיים שלי יכולתי לעשות מה שאני רוצה ולחשוב מה שאני רוצה. בפעם ראשונה בכל חיי יכולתי להיות באמת דראקו מאלפוי. הבנתי שכל מה שהייתי לפני כן כיסה את הכאב שהיה לי בלב."
הארי לא יכול היה שלא להאמין לו. הוא היה חייב לסלוח לו, לתת לו הזדמנות לחיות חיים אמיתים, נקיים מהעבר שנכתב עבורו. הוא התקרב אליו ושם את ידו על כתפו.
דראקו הרים את עיניו והביט בעיניו הירוקות של הארי. 
"אני לא בן אדם רע..." הדמעות חנקו את גרונו והוא יבב בבכי, כמו ילד קטן.
"לך, דראקו." אמר לו הארי. "תתחיל חיים חדשים."