משחקי הרעב של קלוב

"קלוב לקום!" קולו הנרגש של אבא מעיר אותי. ברור, היום יום האסיף. אני מתנדבת. אני מפהקת ומותחת את הידיים, ולא מתאפקת ומשחררת אנחה. אני חייבת להתנדב. זה המסורת במשפחה שלנו. ככה שני אחיי הבוגרים נשלחו אל מותם, וככה אני אישלח אל מותי. והכול בגלל אבא, שמאמן אותנו מגיל צעיר להיות מכונות הרג רצחניות וחסרות מעצורים ורחמים. הוא מחליא אותי. אני הולכת למטבח שם אחותי הקטנה, בת השלוש עשרה, כבר אוכלת את ארוחת הבוקר שלה. היא לא נראית מוטרדת במיוחד, גם לא לאור העובדה שאחותה הגדולה עומדת להישלח למותה היום. מה שבטוח, היא לא תלך למשחקי הרעב היום. אפילו אם שמה יעלה בגורל, אני פשוט אתנדב ואחליף אותה כמו שאעשה בכל מקרה. "אבא אני אוכל לקבל את החדר של קלוב?" שואלת אחותי בקול נוטף מתיקות מחליאה. "את יכולה לקבל אותו, בכל מקרה עוד כמה שבועות נעבור לגור בשכונת המנצחים, נכון קלובי?" אומר אבא שמגיח מאחוריי ותופח על השכם שלי. הוא צוחק בשעשוע ומעמיס את הצלחת שלו באוכל. "אני לא אחזור אבא, אתה יודע את זה" אני אומרת בכעס. "בטח שכן, קלוב. אולי הכוח הנשי הוא מה שיעבוד במשפחה הזאת, כי לאחייך לא נחלה הצלחה גדולה" הוא מגחך. "אם זה לא יעבוד איתך קלוב, אולי עם אחותך, הא?" הוא אומר בשמחה ופורע את שיערה של אחותי שהתחילה להשתעל. סוף סוף היא נראית קצת מוטרדת. בדיוק אז אמא מגיחה מהמטבח עם צלחת פנקייקס. אחותי כבר שולחת את ידיה כדי לחטוף את הפנקייקס, אבל אמא מזיזה את ידה הצידה. "לא,לא,לא חמודה. זה בשביל קלוב. היא צריכה לעלות קצת במשקל לקראת המשחקים, לא?" אומרת אמא בחיבה ותופחת על הבטן השטוחה שלי. אני נוהמת בכעס ומרגישה את השנאה המפעפעת בגופי לכל האנשים בחדר הזה. לאבא ולאמא, שלא יכולים לחכות שכבר אתנדב ושבכלל לא אכפת להם אם אמות או לא, בדיוק כמו שלא היה אכפת להם משני אחיי שמתו בזירה לאחר שהתנדבו. ואחותי, שכלל לא מטריד אותה שאחותה עומדת למות בקרוב, וזה היום האחרון בו היא רואה אותי. בשעה שתיים אני הולכת לכיכר ונרשמת. אני עומדת בלב קבוצת בנות בגילי, שש עשרה, שלא נראות לחוצות במיוחד. הן לא יודעות שאני אתנדב, אבל כמעט תמיד המיועדים ממחוז שתיים הם מתנדבים. אני לא נחשבת מקובלת בשכבה שלי, טוב למעשה אין לי בכלל חברים. אני משערת שאנשים פשוט נרתעים מהאופי הקר והאדיש שלי, ואולי גם מהעובדה שאני בערך משליחת הסכינים הטובה ביותר בבית הספר. רוב האנשים יחשבו שאני נהנית להיות אכזרית, אבל אני לא. אני שונאת את זה. אבל בבית שבו מגדלים אותך רק על אכזריות, שנאה, ורוע, אתה כבר מתרגל לזה. אני יודעת דבר אחד; לא תהיה לי שום בעיה להרוג את המיועדים האחרים.

אני מביטה במלווה המעצבנת של המחוז שלנו, סופיה, שמברברת שטויות. תמיד שנאתי את בני הקפיטול, מפונפנים וטיפשים. הם חושבים שהם יודעים מה זאת אכזריות, הם חושבים שהם צמאי הדם והאכזריים. טוב, אז הם טועים. אני סוקרת את הקהל סביבי ותוהה מי הבן ממחוז שתיים שייבחר כמיועד. או במקרה של מחוז שתיים, יתנדב כמיועד. הדאגה מתחילה לחדור לתוכי. כן, אני משליחת סכינים מעולה, אני יודעת להשתמש בחץ וקשת, וחרבות וחניתות כמו שצריך. אני יודעת להילחם, ובטח שאני יודעת לשרוד, אבל בסך הכול אני די קטנה במימדי גופי, ואם אני הגיע למצב של קרב מגע עם אחד המיועדים החזקים, ולא יהיה ברשותי סכין או כלי נשק אחר, אין לי שום סיכוי. אני חזקה, אבל לא מספיק בשביל לנצח בן שרירי במשקל מאה קילו. אני מנסה להתעלם מהמחשבה הזאת, ואז אני פתאום מגלה שסופיה כבר שולפת את הפתק וניגשת למיקרופון כדי להקריא את השם. אני מכינה את עצמי להתנדבות, וסופיה קוראת את השם. אני אפילו לא שומעת את השם מרוב הלחץ. אני מזגזגת במהירות בין הבנות, פורצת קדימה, וצועקת "אני מתנדבת כמיועדת!". אני מביטה בזווית העין בילדה בת ארבע עשרה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות מפוחדות, שכבר התחילה ללכת לעבר הבמה, שהבעת הקלה מתפשטת על פניה. לפחות עשיתי מעשה טוב אחד בהתנדבות שלי. "נראה שיש לנו מתנדבת!" אומרת סופיה בהתרגשות, אבל לא בהפתעה מיוחדת. אני בטוחה שהיא ציפתה למתנדבת. אוכפי השקט מלווים אותי לבמה, ואני עולה ומחייכת חיוך אכזרי. "איך קוראים לך יקירה?" שואלת סופיה. "קלוב פורטיס" אני אומרת. "מחיאות כפיים למתנדבת שלנו!" אומרת סופיה בהתרגשות, ומחיאות כפיים מהוססות נשמעות. "ולבנים החביבים שלנו!" קוראת סופיה ומצחקקת. היא שולפת את הפתק, קוראת את השם, וכבר מתנדב קופץ. "אני מתנדב כמיועד!" הוא צועק, ואני מזהה אותו. קייטו סטון. הייתי צריכה לדעת שהוא יתנדב! הוא נראה ממש קופצני ונהלב שהוא עולה לבמה ומציג את עצמו. שיט, קייטו! הוא לומד שכבה מעליי. הוא כנראה הבן החזק ביותר בבית הספר, מכונת הרג אכזרית וחסרת רחמים. הוא יהרוג כל דבר שהוא ייתקל בו.

רוב הבנות בבית הספר שלי מאוהבות בו. טוב, אולי אני שמחה שאני לא מקובלת בבית הספר הדפוק שלי. אנחנו לוחצים ידיים והוא מחייך אליי חיוך אכזרי במיוחד. אני אומרת לעצמי שאין סיכוי שנהיה בעלי ברית, אף על פי שאני יודעת שזאת לא נכון. תמיד המיועדים ממחוז אחת, שתיים, ובדרך כלל גם ארבע, כורתים ברית בתחילת המשחק. הם הורגים את כל שאר המיועדים, ואז נלחמים ביניהם. בכל מקרה, לאחר לחיצת הידיים, אוכפי שקט לוקחים אותי ואת קייטו, ואז מפרידים אותנו וכל אחד הולך לחדר אחר. אני מתיישבת על הספה ומנסה לחשוב שעשיתי את הדבר הנכון, אבל החרטה והפחד כבר מתחילים לחלחל בי. "יש לך מבקרים" אומר אוכף השקט. בטח ההורים שלי ואחותי. "רגע!" אני קופצת לפני שהוא מכניס אותם. "אלו שני מבוגרים וילדה?" אני שואלת. הוא מהנהן. "אל תכניס אותם. תכניס רק את הילדה" אני אומרת. אני לא מסוגלת להסתכל בפנים של הוריי שגרמו לי להתנדב, שגרמו לי לשלוח את עצמי למות. היא נכנסת בשקט, ואני בטוחה שהיא תתיישב על הכורסה לידי ותעיר משהו על זה שהשיער שלי נראה איום ונורא, אבל היא קופצת עליי ומחבקת אותי. "לא קלוב אל תלכי, לא!" אחותי בוכה. לרגע אחד אני פשוט בשוק מוחלט, ואני מחבקת אותה בחזרה. "זה בסדר" אני לוחשת בשקט. "לא,זה לא" היא מייללת ואני מביטה בה. היא בת שלוש עשרה, אבל כמו הנשים במשפחה שלנו, יש מימדים קטנים שגורמים לה להיראות בת אחת עשרה. במובנים מסוימים, היא כל כך אני. מורגלת מגיל צעיר לאכזריות ורוע, אבל שונאת ומתעבת את זה בסתר. ופתאום אני כל כך מצטערת על כל השנים המובזבות האלו שבהן התעסקנו בלריב אחת עם השנייה. השיער החום הככה שלה קצר ולא מגיע אפילו עד לכתפיים, ועיניה החומות, כהות כל כך שהן נראות כמעט שחורות, מוצפות דמעות. "תנצחי קלוב, את חייבת. לא בשביל אבא, בשביל עצמך. ובשביל..." אני יודעת למה היא מתכוונת. האחים שלנו. אני מהנהנת ואוכף השקט מסמן שהזמן נגמר. היא מסתובבת כדי ללכת, אבל לא לפני שאני מספיקה לומר לה "אל תתנדבי. אף פעם" והיא מהנהנת ומסתלקת.