השקרים והסודות בדרך להחלמה

וויתור זכויות וכל זה...
תקופה:שנה 5 של הארי, רון והרמיוני
נקודת מבט:ג'יני

התיישבתי על המיטה.
לקחתי את המכתב שהולך למרר לי את החיים וקראתי אותו שוב.

'לכבוד אדון וגברת וויזלי,
אנו אבחנו אצל בתכם, ג'יניברה וויזלי, מחלה אשר במושגה המוגלגי נקראת 'אנורקסיה'.
כאשר חולים באנורקסיה, חולים בה מבחירת תחילה, זה כאשר מתחילים לא לאכול.
נבקש מכם לדאוג לכל הנושא,
אצפה לינשוף המאשר את קראית המכתב,                          
בברכה,                                                
    פרופסור דמבלדור'

המכתב הזה, הולך כל כך להרוס לי את החיים...
למה עשיתי את זה?! למה?! אני יודעת שביל באמת ידאג לזה שאני אגמור הכל, אז התחלתי לאכול קצת.
אני לא ככה כבר כל כך הרבה זמן... כמה חודשים,  אולי 4 או 5...
ולא הפסקתי לאכול לגמרי... פשוט במקום 3 ארוחות ארוחה 1...

*זיכרון*

"ג'ין! תאכלי משהו!" אמרו הבנות לפני שהלכנו לישון.
"אני לא רעבה!" עניתי חזרה.
"את לא רעבה כבר חצי שנה! אם את לא תאכלי משהו... אני אהיה חייבת לספר למאדם פומפרי!" אמרה מליסה בקושי. השרתי אליהה מבט. איך היא מעזה לאיים עליי?!
"אני אעשה מה שבא לי! אני לא רעבה אז אני לא אוכל!" אמרתי וסגרתי את כילות המיטה.
"זה עובר גבול! ג'ין! צאי משם! את רוצחת את עצמך! ג'ין!" הוסיפה.
"ג'ין, אולי את לא באה מעולם המוגלגים, אבל אני כן! אני יודעת איך זה נקרא! זה אנורקסיה! את יודעת כמה מתים מזה?! לא! את לא!
אם תצאי מהבועה הזו שהכל בסדר ואין שום דבר שגוי בלא לאכול שום דבר אולי תביני שאת שאת מענה את עצמך!!!" אמרה מרי, למה כולן נגדי?
*סוף זיכרון*

ביל פתח קצת את הדלת והציץ. "היי ג'ין. כבר אכלת עוד?" שאל. "כן" אמרתי בקול אטום והצבעתי על הצלחת.
"כל הכבוד לך!" אמר והתיישב לידי.
"את יודעת שלא נוכל לשמור את זה בסוד הרבה, נכון?" אמר בשקט. הבטן שלי התהפכה. הדמעות התחילו לזלוג שוב.
"ג'ין? כמה זמן זה כבר ככה?" שאל אותי בזמן שבהה בקיר. "כמה חודשים... אני לא בטוחה כמה..." עניתי ביובש.
"קשה לי, ביל, קשה לי." אמרתי ונשענתי אליו. 
הרמיוני הופיע בפתח. "ביל? אפשר חמש דקות עם ג'יני?" שאלה אותו.
הוא קם ויצא מהחדר.
"ג'יני? את בוכה?!" שאלה בהפתעה.
"זה כלום... מה רצית להגיד לי?" היא הביטה בי במבט מוזר. "הארי עומד להגיע לכאן... הוא עדיין לא כל כך יודע על כל זה... כיכר גרימולד תהיה חדשה בשבילו. אני מקווה שהוא לא יתעצבן" אמרה.
"למה לו להתעצבן בכלל? רק החברים הכי טובים שלו מסננים אותו, לא מספרים לו על המקום שהוא יכול להילחם בו בזה שרצח את ההורים שלו... לא נראה לי שהוא יתעצבן..." אמרתי בציניות.
"חה חה... מצחיק מאוד!" החזירה עין תחת עין. "ואנחנו לא מסננים אותו!" קראה.
גילגלתי עיניים. אם היו יודעים על ה'בעיה שלי' בחיים לא היו מתייחסים אליי ככה, היו מרחמים עליי. בעצם לא כיף. אני לא אוהבת כשמרחמים עליי. 
"כדור הארץ לג'יני וויזלי! אז מה את חושבת? כן או לא?" שאלה אותי.
אופסי... הסמקתי עד עצם נשמתי. "מה אמרת?" שאלתי. "לדעתך הארי יכעס הרבה זמן?" שאלה בחשש.
מה אני?! ידעת כל?! "את החברה הכי טובה שלו! לא אני! אבל לא נראה לי." אמרתי.
הרמיוני התישבה על המיטה שלה באנחת הקלה.
"מזה?" שאלה והביטה במכתב הפתוח על השידה. "זה כלום..." אמרתי ולקחתי אותו.
כמעט התקף לב קיבלתי עכשיו! רק חסר לי שהיא תגלה... אבל אני לא אוכל לשמור את זה בסוד לנצח.
הצלחחת עדיין עמדה על השידה, לא רציתי כבר לאכול עכשיו.

אני יודעת שזה פרק די גרוע...
נא לא לרצוח אותי...
כפיים לפיק! היום הוא פורסם וכבר 4 רשומים לעדכונים!

הפרק הקודם		הפרק הבא