המסתורין של הארי פוטר

השמש עלתה לה מעל טירת הוגוורטס, והציפה את כל החדרים באור זהוב ומופלא.
הארי ידידנו החל להתעורר משנת הלילה שלו אל עוד יום לימודים בשנתו השישית בביה"ס הוגוורטס לכישוף וקוסמות, והרגיש מיד במשהו אחר באוויר. היה משהו שונה בחדר שלו במעונות, חדר שחלק עם רון וויזלי, שיימוס פיניגן, דין תומאס ונוויל לונגבוטום, משהו מוזר, אך הוא לא היה יכול לשים עליו את אצבעו אפילו אם חייו היו תלויים בכך.

מסתבר שהם כן.

כשיצא מהחדר, כבר נעלמה לה ההרגשה המשונה, ואת מקומה תפס רעב גדול. הוא ורון ישבו כל הלילה להכין את שיעורי הבית לשיעור של פרופסור רנדגרן, המרצה לחפצים קסומים והשימוש בהם, על חרבות קסומות והשפעתם על ההיכחדות הכמעט מוחלטת של הדרקונים. כן, הוא היה מסוגל לאכול פיל שלם, או במקרה שלו, דרקון.
"יש משהו מוזר באוויר, אתם מרגישים?" היו המילים הראשונות שיצאו מפיה של הרמיוני גריינג'ר, חברתם של הארי ורון ואחת הקוסמות המוכשרות ביותר לגילה ובכלל.
"ובכן, שלום ובוקר טוב ונפלא גם לך, הרמיוני!" אמר רון בעוקצניות. "מה קרה לנימוס של הבוקר?"
"יצא לטיול עם שאריות האיי קיו שלך" ענתה לו הרמיוני בעוקצניות לא פחותה.
"מה הקטע שלך?!"
"להסתובב עם מפגרים כמוך"
"אוו, מישהי עצבנית!"
"אוו, מישהו דביל מושלם!"
"אוו, מישהי מכוערת!"
"אימבציל!"
"חרשנית!"
"פדלאה!"
"חרשנית!"
"עצלן!"
"חרשנית!"
"ג'ינג'י!"
"בואי נראה, איך אני אקרא לך... אה, אני יודע! חרשנית!"
"או, הגיוון"
"או, הטמטום"
"אה, כן?"
"כן!"
"אה כן?!"
"כן!!"
הארי לא היה יכול לסבול יותר. "די! נמאסתם שניכם עם המריבות הדביליות שלכם!!!"
"למה אתה מתעצבן?" הם ענו לו שניהם "אתה יודע שזה סתם בצחוק"
"כל בוקר, כל בוקר אותו דבר. זה כבר נמאס!"
"טוב נו, נתחיל לגוון."
"קדימה אוכל" אמר הארי כשהגיעו לאולם האוכל "אני רעב כמו סוס"
"you and me both, brother" ענה לו רון.
"אם סיימתם להתווכח מי יותר רעב, אולי תרצו לראות את זה..."
הארי ורון התקרבו והציצו מעבר לדלת.
שום דבר לא הכין אותם לזה.
שם באולם, ליד שיימוס, דין ופאדמה פאטיל, ישבו בשלווה ואכלו ארוחת בוקר...

הם עצמם.
רון נפל על ברכיו.
"אבל... אבל... השולחנות מסודרים אחרת... האנשים לא מסודרים נכון... מה מאלפוי עושה בהאפלפף? וצ'ו, מה היא עושה בסלית'רין? פאדמה בגריפינדור..." "אבל לא כולם מבולגנים" אמרה הרמיוני בטון על סף התמוטטות. "נטע, מיה ונעמה עדיין ברייבנקלו (ובשלוותא! (הערת המחבר) ) , עומרי בהאפלפף, מייג'ן ומאקווילדורה עדיין אצלנו, ואפילו אמיר עדיין בסלית'רין..."
"אני חושב שיש רק פתרון אחד" אמר הארי, "צריך..."
"ללכת לדמבלדור!" קטעו אותו רון והרמיוני מיד.
"פעם אחת, פעם אחת הייתי רוצה לסיים משפט בלי שאתם..."
"תקטעו אותי!"
"די!!!"
"בסדר, בסדר, תירגע, אנחנו הולכים לדמבלדור, בסדר?"
אבל כשהגיעו לשם, אמר הארי "אנחנו לא יודעים את הסיסמא למשרד של דמבלדור!"
"רגע" אמרה הרמיוני "אולי גם המנהל שונה"
היא נעמדה מול הפסל שחוסם את הכניסה, ואמרה:
"כל חי וצומח!"
כלום לא קרה.
"טוב, אנחנו יודעים שזו לא ספראוט..." אמרה הרמיוני.
"אולי זה משמעת ברזל!" אמר הארי.
השום-כלום שקרה אחר כך הפתיע גם אותם.
"טוב אפשר לשלול גם את מקגונגל"
"טוב, כנראה שנצטרך פשוט להתגנב בחשאיות" אמר רון.
הפסל זז ונפתח.
"לא יכול להיות!"
ליד השולחן ישב לו בשלווה ונחת...
.
..
...
"סנייפ?"
"אה, האדונים וויזלי ופוטר, והעלמה גריינג'ר, איזה עונג בלתי צפוי. למה אני חייב את הביקור הזה?"
"מה בדיוק קורה פה?" התפרץ רון.
"למה אתה מתכוון בדיוק, אדון וויזלי הצעיר?"
"מה שאני מתכוון זה, איפה דמבלדור?!"
"דמבלדור, כפי שאתם יודעים היטב שלושתכם, הוא פושע שהורשע בניהול סינדיקט פשע הידוע בשם "הארגון" והחיפושים אחריו עדיין נמשכים. אני, לעומת זאת, הייתי מעוניין מאוד לדעת איך בדיוק הצלחת להעביר את הצלקת המפורסמת שלך אל הארי."
"מה... מה?" גמגם הארי "מה זאת אומרת, הצלקת שלו?! ובכלל, דמבלדור פושע? הרי הוא האדם הטוב ביותר שאני מכיר!"
"רק רגע..., אתה אומר שהצלקת הייתה תמיד אצלך?"
"כן!" ענה הארי.
"ותן לי לנחש, דמבלדור הוא מנהל הוגוורטס, נכון?"
"כן!"
"אהה, עכשיו המצב מתחיל להתבהר... שבו בבקשה."
הארי, רון והרמיוני התיישבו בכבדות.
"כל היקום שלנו" פתח סנייפ. "מורכב מעולמות מקבילים. בד"כ המצב בכל העולמות די דומה, משום שחוק ההסתברות היבש קובע שהסיכוי ששינוי אקראי יתרחש הוא אפסי. אך מי כמוכם וכמוני" הוא חייך "יודעים שהחוק היבש לא כל-כך תופס כשזה נוגע לקסם."
"רגע," קטעה אותו הרמיוני. "אז אתם יודעים שיש עולמות מקבילים?"
"למען האמת, כן," אמר סנייפ, "עולמות שונים או לא עולמות שונים, את עדיין אחת הקוסמות החכמות ביותר שפגשתי. וכתשובה לשאלתך, כן. מנהלי הוגוורטס ברוב העולמות מנהלים קשר רציף אחד עם השני, כדי לספק עזרה חוץ-מממדית במקרה הצורך."
הפעם היה זה רון ששאל: "אבל איך אנחנו חוזרים הביתה?"
"אני יכול להעביר אתכם אל אמצע הדרך, למקום הנקרא יקום המעבר. אך הישמרו לכם, משום שהיקום הזה מאוכלס ע"י יצורים שאפילו היפים ביותר מביניהם נראים כמו הכלאה של ליצן והתוכן של פח אשפה ממקדונלד'ס."
"תודה, פרופסור סנייפ." אמרה הרמיוני.
"כן, באמת תודה. מי יודע מה היינו עושים בלעדיך" אמר הארי.
"תגיד," אמר רון "אין סיכוי שתוכל להתחלף עם פרופסור סנייפ שלנו, נכון?"
"האנשים בבסיסם הם אותם האנשים בכל העולמות, גם סנייפ שלכם טוב בפנים."
"כן, אני מניח שאתה צודק" אמר רון באכזבה קלה.
סנייפ שלף את שרביטו וצעק: "טרנספרוס!!!" והם נעלמו, ונחתו על אדמה מוזרה.
"אז אני מניח שכך נראה יקום המעבר הזה" אמר רון. "צריך מעצב חדש"
והוא לא צחק. האדמה הייתה חרוכה ומלאת מכתשים, והשמיים היו בצבע סגול עמוק ומלאי עננים אפורים.
"טוב, בואו נחפש דרך יציאה מ... מהמקום הזה." אמרה הרמיוני.
"אני לא יודע." אמר הארי, "לא נראה לי שזה יעבוד."
"למה?" שאלו רון והרמיוני.
"לא נראה לי שהם יסכימו שנלך" הוא ענה.
וכאילו דבריו של הארי היו אות לתקוף, שורות על-גבי שורות של יצורים שנראו כמו שילוב של ארנב ואופניים החלו לרוץ לכיוון השלושה.
"יש לי תוכנית גאונית" אמר רון.
"מה?" שאלה הרמיוני בציפייה.
"לרוץ!!!!" הוא ענה.
הם ברחו וברחו עד שהגיעו אל קיר אבן גבוה וחזק.
"מה אתה אומר על המצב הזה, הו מתכנן תוכניות נועז?" שאל הארי את רון.
"אהה... חבל?" אמר רון.
"כן, אני מאמינה ש"חבל" די מתאר את המצב בצורה מקיפה." אמרה הרמיוני.
.
..
...
...
..
.
"הארי... הרמיוני... רון... קומו..."
"מה?" אמר הארי.
"או, כבר התחלתי לדאוג!" אמר פרופסור פליטיק. "חשבתי שתפספסו את כל השיעור בגלל קסם השינה הזה!"
"איזה קסם שינה... מה...?" אמר רון.
"חלמתם חלום משותף, נכון? זה אחד מתוצאות הלוואי של הקסם הזה."
"רגע, אני נזכרת..." אמרה הרמיוני. "פרופסור פליטיק הדגים עלינו קסם שינה!"
הפעמון צלצל וסיים את השיעור.
"ידעתי כל הזמן שזה היה חלום" אמר רון.
"כן, כן" אמרה הרמיוני.
"את מפקפקת?"
"הופה, יצאה לך מילה ארוכה!"
"הופה, יצא לך כיעור מהפנים!"
"דביל"
"חרשנית"
"בלום"
"חרשנית"
"עוד פעם" חשב הארי לעצמו.
"מטומטם"
"חרשנית"
"מוגבל"
חרשנית"...

והלילה ירד לו וכיסה את העולם כווילון הקטיפה של אלוהים והטיל חושך כה עמוק, שהשאיר ספק בשאלה אם יבוא הבוקר.
אך הבוקר בוא יבוא.
תמיד יבוא עוד בוקר.

- סוף -