המעריצים הסודיים של שרלוק

צליל הודעה קצר נשמע מכיסו של הדוקטור ג'ון ווטסון. מה אתה רוצה הפעם? שאל הרופא את מכשירו הנייד בזיהוי מוחלט של המוען.

ג'ון, אני רוצה להראות לך משהו.

זה דחוף? ג'ון תיקתק במהירות על מקלדת המכשיר שלו וספר עשר שניות. ההנחה שלו היתה שבמצבו הטבעי, שותפו להתכתבות לא יאחר לתת תשובה, או במילים אחרות: שרלוק וודאי מצא דרך להקליד במהירות גם על מכשיר נייד נאלח.

לא יותר מהניתוח שאתה צריך לבצע בעוד דקות ספורות, אני מניח.

ומה שאתה רוצה להראות לי סובל דיחוי, אני מקווה...?

בהחלט. אבל אם אתה מעדיף רפואה משעממת ובנאלית לחלוטין על פני תעלומה משונה כמו שאני עומד להציג בפניך... כן, כן. אתה מוזמן להישאר שם בזמן שאני אשאר בדד, רק אני ומדבקות הניקוטין שלי, ואפתור את התעלומה לבדי.

מבין שפתיו של ג'ון ווטסון נפלטה אנחת ייאוש כבדה. ממדבקות הניקוטין הוא כבר למד להתעלם - אך הציניות מעולם לא הלמה את שרלוק. אבל מצד שני, חשב ווטסון, זו דרכו. הוא, מצדו, היה מודע לכך באופן מלא, אך לא הראה כל כוונה לשנות אותה, כך שהעולם - או ווטסון, לכל הפחות - ייאלץ להתמודד מולה בגבורה.

"דוקטור ווטסון?" האחות האחראית העירה אותו ממחשבותיו בעדינות כי-רבה. שרלוק וודאי היה אומר שיותר מאשר עדינות נשית, זו מבוכה עמוקה הנובעת מהיגיון נשי. אין זו אלא הבנתה של אישה את מצבך, הוא דקלם בראשו את התגובה האפשרית של ידידו. "הניתוח של ארית'ה גריי יתחיל בעוד רגע, כך ש... תרגיש חופשי... אתה יודע, להיכנס... בכל זמן שתרצה."

"כן, כן. אני כבר מוכן." ג'ון התרומם ממושבו באחת. הוא הזדקף וניסה להיראות עירני ומרוכז ככל האפשר - מה שהוא בהחלט לא היה. כל הכבוד, שרלוק, הוא גלגל עיניים. עוד ניתוח שיתבצע ברשלנות מוחלטת. תוך מלמול בלתי נשלט על כמה ששרלוק הולמס מזיק לו לקריירה ולמוניטין, ג'ון ווטסון צעד צעדים מהירים ועצבניים לחדר הניתוח, שם חיכתה לו אבן כליה (מתקופת האבן, הוא גיחך בשעשוע מסוים כשעלתה בראשו ההשערה כמה זמן היא שכבה שם) בגודל מפלצתי של ממש. וזה לא שבדירה חיכה לו משהו שהוא ישמח יותר לראות מאשר אבן כליה. כמובן שעם הולמס תמיד היו הפתעות - אבל הוא לא בדיוק היה במצב הרוח המתאים לעוד אחת מהדרמות היומיות של שותפו לדירה - ורק קיווה שכל הדרמה הנוכחית תהיה מאחוריו בקרוב.

*

שלוש דפיקות על הדלת עשוית העץ המשובח בדירה העליונה של רחוב בייקר 221 ב' בלונדון. הניתוח הסתיים מוקדם מהצפוי.

"אה, ג'ון. הגעת." שרלוק פתח את הדלת, עיניו הקטנות והחיוורות הצטמצמו כעת לכדי חריצים - אור השמש שהוא לא ראה מאז התעורר וגילה ששותפו לדירה קם למשמרת מוקדמת בהחלט חדר עמוק מדי כעת. יידרשו לו מספר דקות להתרגל. "אבן כליה עיקשת?"
הוא אפילו לא טרח לתהות מה גרם לו להגיע להיקש הזה. בטח משהו שקשור בראייה על טבעית כלשהי שהוא ניחן בה.
"ובכן," ג'ון כחכח בגרונו. "לא עיקשת - רק עתיקה מאוד. מתקופת האבן, הייתי אומר. זה היה קל."
הולמס רק החניק גיחוך.

"אז... תרצה לדבר על השערורייה האחרונה בזמן שנאכל במקום כלשהו?"
"האוכל מוציא אותי מריכוז ומשעמם אותי למוות." שרלוק הלך להתיישב כעת בכורסת הבד הישנה של גברת הדסון - כפי שתמיד עשה כשהיה טרוד.
ווטסון נראה נבוך. מובן שהאוכל מזיק לריכוז של הולמס ומשעמם אותו למוות. הוא גם תיעד זאת בבלוג של השניים. לעזאזל, הוא היה צריך לזכור דבר כזה. "כמובן, הייתי צריך לזכור את זה." מלמל לבסוף וקיווה ששרלוק לא ישים לב למבוכתו.

במוחו של שרלוק הבזיק רעיון אחר שעשוי היה לסייע לפתרון התעלומה. "אבל אם אתה כל-כך נחוש לעזור לריכוז שלי, ג'ון, אני מניח שיש לך במקרה מאגר סודי של מדבקות ניקוטין שאתה מחביא ממני כדי שאגמל. בדיוק גמרתי את החפיסה האחרונה שהיתה בבית, וחיפשתי בכל פינה אפשרית. כולל בתיקים שלך ובמגירות האישיות שלך."
"לעזאזל, שרלוק!" הוא פלט מבלי לחשוב פעמיים ושילח בו מבט נוקב ומלא כעס. הוא עוד לא התרגל לעובדה שהולמס מפר כל פרטיות שהיא. זו היתה אחת העובדות היחידות שסירב להשלים איתה, שהרי, לדעתו הולמס היה צריך להתרגל לעובדה שלכל אדם יש פרטיות כלשהי משלו. לאחר מחשבה של כמה רגעים נוספים, הוא הוסיף, "לא, אין לי כל מדבקות ניקוטין להציע לך!" המבט של שרלוק אמר את כל מה שהוא היה צריך לשמוע בשביל לומר את המשפט הבא - "ואני בהחלט לא מוכן לקנות לך כאלה. אתה יכול לרדת מהכורסה הארורה שלך לכמה רגעים ארורים ולקנות לעצמך כמה חפיסות של המדבקות הטיפשיות שלך. אף אחד עוד לא מת מקנייה של מדבקות ניקוטין. כלומר, לא מהקנייה עצמה."
"אבל תאר לעצמך איזה מידע חשוב אני עלול להפסיד בזמן הפעולה הסתמית הזו!" נאנח הולמס והרים מבט לשמיים.
ג'ון לא אמר נואש והחליט לשכנע את ידידו להתחיל לקחת חלק בחיי הקניות של השניים. אתה חזק מזה, ג'וני. שום שרלוק שהוא לא יצליח לשכנע אותך. לא הפעם. הו, לא. "אני בטוח שגברת הדסון לא קנתה לך את הדברים הטיפשיים האלה לפני שאני הגעתי. היא הזכירה את העובדה שהיא לא מנהלת משק הבית שלך לפחות פעמיים ביום בו ראיתי את הדירה."

שרלוק שקל את הדברים במשך רגעים ספורים. לעזאזל, כמה שהוא צודק. "אני מאחל לך מוות בייסורים קשים מנשוא, דוקטור ג'ון היימיש ווטסון." הוא סינן בעוד שטרק מאחוריו בעצבנות את דלת הדירה המשותפת.
"גם אני אוהב אותך, שרלוק!" הוא קרא אחריו בתחושת ניצחון אדירה שהחלה מתפשטת מליבו החוצה - ומיהר להוסיף, למען הסר ספק (בעיקר מליבו שלו): "לא ככה, זאת אומרת!"

		הפרק הבא