מי צריך אהבה?

לאחר שרודולפוס ובלטריקס סיימו לעשות אהבה, ורודולפוס מצץ את פטמתה של בלטריקס בפעם האחרונה, הם החלו להתרחק זה מזו, לאחר שעות בהן היו יחד.

"היה לי כיף איתך, יקירי." לחשה בלטריקס והלכה ללבוש את שמלתה השחורה, זו האהובה עליה שעושה אותה סקסית במיוחד.

"חבל שגמרנו מוקדם כל-כך." אמר רודולפוס ובהה בשדיה, שעד לפני רגע קט היו חשופים לגמרי.

"אני מצטערת, אהוב ליבי, האדון קרא לי אליו." היא הסתובבה וביקשה ממנו שיעזור לה עם הרוכסן האחורי של שמלתה.

"מה את עושה איתו כל הזמן?" שאל רודולפוס , כביכול בקול סתמי, אך בלטריקס שמעה את העוינות שבקולו.

"אתה יכול להיות רגוע, אהובי, רק אותך אני אוהבת. אנחנו נפגשים רק לעסקים, לא יותר מזה." רודולפוס הביט בה במבט לא אמין במיוחד. "תאמין לי, יקירי." היא הסתובבה אליו והצמידה את גופה לגופו בעדינות. "רק אותך אני אוהבת."

רודולפוס הוקסם מיופייה, ולכן כל מה שיכול היה להוציא מפיו המשותק היה: "ברור. בוודאי שאני מאמין לך, אהובתי."

הם התנשקו נשיקה מלאת תשוקה בפעם האחרונה להערב, ואז בלטריקס יצאה מהחדר.

אך נסגרה הדלת, וחיוך מטורף נשפך על פניה של בלטריקס. היא מיהרה לעבר מגוריו הזמניים של אדון האופל, כשהחיוך עוד נסוך על פניה. כאשר הגיעה, היא נקשה קלות על דלת הברזל על-מנת לסמן את בואה ונכנסה.

"הו בלה, אני שמח שהגעת." אמר וולדמורט וחייך חיוך נבזי, זה שהייתה מכורה אליו.

"גם אני, אדון." חיוכה של בלטריקס התחלף לחיוך אושר. היא התקרבה אליו עוד ועוד, אך הוא לא עצר אותה. אט אט היא נצמדה לגופו.

"מזמן לא יצא לנו להיות ככה, לבד." היא אמרה ברוך, ואגב כך פתחה את רוכסן שמלתה.

"כן, לא יצא." חזר אחריה וולדמורט וליטף את גבה החשוף ברכות. "אסור שיחשדו…"

"כמובן, רודולפוס לא יאהב את זה שאני בוגדת בו עם הבוס שלנו." בלטריקס צחקה צחוק מזמין במיוחד.

"מה שרודולפוס לא ידע, לא יזיק לו." לחש וולדמורט.

"בדיוק." היא הסתובבה אליו בבת אחת ונישקה אותו בלהיטות.

"אתה הרבה יותר סקסי ממנו, אתה יודע." היא החמיאה לו כבדרך-אגב.

"את האישה היפה ביותר שראיתי אי-פעם." אמר וולדמורט.

"מי היה מאמין שאתה, האדון על המוות, מסוגל להתאהב…" היא צחקקה והמשיכה לחשוף את גופה.

"אין אדם שלא מתאהב. לאהוב זהו לא פשע- אלא אם כן בוחרים בטינופת, בוצדמים או בוגדי-דם, שגרועים לא פחות."

"אתה כל-כך צודק, אהובי." גופה התחכך בגופו.

"בואי, אהובתי, מאחר שאיננו יכולים להתגלות בציבור- בואי נראה לארבעת הקירות של החדר הזה מהי אהבה אמיתית…"

*קטע שהעדפתי לצנזר, מי שרוצה מוזמן לדמיין בראש S: *

לאחר שעה קלה, בלטריקס יצאה מהחדר, כולה אושר. להפתעתה, מחוץ לחדר השמור ביותר שבו שכן וולדמורט חיכה לה רוקווד.

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה אותו בעוינות.

"הירגעי, מדאם, באתי רק להזהיר אותך. תשמעי, אני יודע על הרומן שלך ושל האדון-"

"אתה עקבת אחריי?" היא שאלה בקול מאיים והביטה בו במבט שמשתק כל אחד, ורוקווד אכן השתתק. "אני לא מאמינה, אתה עקבת אחריי!" היא רתחה מזעם ושלפה את שרביטה. "אתה מת!"

"אני לא מתכוון לספר עליכם לאף אחד, אין לי אף אינטרס לעשות זאת." הוא נבהל מתנועותיה המאיימות ומלשונה החדה ונסוג צעד לאחור.

"עצם זה שעקבת אחריי מקנה לך גזר דין מוות!" היא אמרה בקור. שנאה ניבטה אליו מעיניה השחורות כחושך.

"א-אני רק רוצה לעזור, מדאם." הוא אמר. אימה טהורה נשמעה בקולו. "אני רק חושב- אני חושב שעלייך להתגרש מרודולפוס-  זה לא בסדר להשלות אותו כך."

"מה שלא בסדר," היא התקרבה אליו באיום, והוא נסוג עוד שלושה צעדים. "זה שאתה לא מבין שהמחשבות שלך לא מעניינות אף אחד. מה שמעניין אותי זה איך העזת אתה, עלוב נפש שכמותך, לעקוב אחריי?!"

"את צודקת, מדאם. טעיתי." הוא התנצל והתכווץ מאימה.

"חבל שההברקה הזו הגיע רק עכשיו ולא לפני שטחבת את אפך המסריח לעניינים לא לך. מאוחר מדי לחזור בך, רוקווד. אתה גזרת עליך את הדין."

"מדאם, רק לא רציתי שרודולפוס ייפגע…"

"אתה כל-כך אדיוט." היא אמרה וחייכה בלעג. "כל הכיף זה שהוא נפגע."

"אבל אם הוא לא יודע שהוא נפגע, אז… מה כיף בזה?" הוא גמגם בבלבול. היא צחקה בעונג.

"מי שלא חווה את זה לא יכול להבין כמה הידיעה שיש לך רומן סודי מסחררת אותך. ולא סתם רומן, רומן עם ה-אדון! כל הכיף זה שהוא לא יודע…"

"אבל… את הרי אוהבת את רודולפוס, למה את רוצה שהוא ייפגע?"

"אוהבת?" היא נחרה בבוז. "אינני אוהבת. אני מציאותית, ולא נסחפת אחרי היצורים הדביקיםם והמכליאים שקוראים לעצמם גברים. עדיין לא ברור לי איך הקרבתי שעות מזמני בשביל החלאות הללו…"

"רגע, לא הבנתי… אם את לא אוהבת גברים, איך את אוהבת את האדון?"

"בלי שום קשר, האדון הוא לא גבר- הוא דומה יותר לאלוהים מאשר לאדם. דבר שני, מי אמר שאני אוהבת את האדון?"

"את- את לא אוהבת אותו?" הוא כמעט נחנק. בלטריקס צחקקה למראה הבעת ההלם המהולה בטמטום שהתפשטה על פניו.

"ברור שלא, אני לא שמה עליו זין."

"אז… למה את עושה את זה?" הוא שאל בטמטום.

"אלוהים, אתה מטומטם יותר משניהם יחד!" היא התפחלצה. "זה לא ברור? אני עושה זאת למען הנאה בלבד- אני יודעת שאני מסחררת שני גברים, בוגדת באחד ומשקרת לשניהם- מה יותר טוב מזה?"

"אני מבין…" רוקווד סוף סוף החל להבין מה בלטריקס עושה בעצם.

בלטריקס צחקה צחוק שמח לאיד וזקפה את ראשה בגאון. אולם, אילו ידעה מה היו מחשבותיו של וולדמורט באותו רגע ממש, אני בטוחה שכתפיה היו נשמטות במבוכה, עיניה היו יוצאות מחוריהן בתדהמה וחיוכה היה נמוג מפניה באחת.

בזמן שבלטריקס ניהלה את השיחה הקטנה הזאת עם רוקווד, וולדמורט חייך לעצמו. וולדמורט, כידוע, היה מליט הכרה מעולה, ולכן אף אחד לא יכול היה לחדור למחשבותיו הזדוניות בעליל. אולם אני, שכותבת את הפאנפיק הזה, יכולה לחדור לנבחי מוחו של האדון הגדול, ושום קסם או הגנה לא יעצרו בעדי.

אף אחד חוץ ממני לא יודע שלוולדמורט עצמו יש תוכנית רקומה בראש: וולדמורט אף פעם לא אהב את בלטריקס לסטריינג'- כי הוא אדון האופל השואף לשלוט על המוות, ואדון האופל לעולם לא יתאהב. לבלטריקס יש גוף נאה, ללא ספק, אך הוא- שתמיד חטא בחטא ההיבריס (=חטא הגאווה), מעולם לא יתאהב, ובטח שלא בזונה שמוכרת את עצמה בשוק. וולדמורט פעל כפי שפעל משום שמוחו פועל הפוך על הפוך, וכבר מגיל צעיר הוא נהנה להציק לחפים מפשע.

וולדמורט נהנה להיות עם בלטריקס, כי הוא ידע שכך רודולפוס יישבר- ווולדמורט מתעצם ומתעלה ממפלתם של אחרים.

אילו וולדמורט, בלטריקס ורודולפוס היו יכולים להציץ זה בראשו של זה, ולו רק למשך שניה בודדה אחת, אני בטוחה ששלושתם היו מבינים כמה אדיוטים הם יצאו.

וכעת, נעזוב את רודולפוס ובלטריקס, שימשיכו לחיות בשקר שלהם- אבל חייב לגלות לאדון, לא? כי הוא האדון, והוא צריך לדעת ראשון הכל…

בעזרת אפקט מחליא להפליא שרק אני בתור כותבת הפיקצר הזה יכולה לעשות, דלת חדרו של וולדמורט נפתחת ברעש אדיר, ווולדמורט מבחין ברוקווד. בזמן שבלטריקס התרחקה מהמקום במהירות, וולדמורט קרא את מחשבותיו. רוקווד מעולם לא היה מליט הכרה טוב, אפילו לא קצת… כל התוכן של השיחה האחרונה שניהל עם בלטריקס נפרסה בפניו כמו דף פתוח, שחור על-גבי לבן…

וולדמורט כעס, זעם כל-כך, עד כי לא הסתפק בהריגתו של רוקווד בלבד- הוא מיהר לצאת מחדרו ולהטיל שוב מורא על מסדר עוף החול שהקים דמבלדור, אותו דמבלדור שסוגד לאהבה ומאמין בה- אם כי מעולם לא מצא את בחירת ליבו. וולדמורט הלך להוציא את עצביו בעוד רצח. שכונת מוגלגים או משפחת קוסמים- מה זה משנה? העיקר שמישהו ירגיש על בשרו את זעמו הרב של הלורד וולדמורט…

כי בינו לבין עצמו, וולדמורט הודה שהוא חייב אוזן קשבת שתקרא את ליבו ותיקח את סודותיו איתה לקבר; בינו לבין עצמו, וולדמורט הודה שהוא כמה לאהבה אמיתית.