פסיכופט.

פסיכופט

צרחות כאב עזות נשמעו, אך אף אחד לא שמע אותם.

היינו בדירת המסתור שלי.

בכאב ובצער רב המשכתי לדקור עם מזלג לא יהרוג כנראה אך עושה כאב עצום.

לא ריחמתי תקעתי את המזלג הכי עמוק שיכולתי היא דיממה טיפה, 

אבל זה לא היה הכאב הגדול לשני הצדדים:

הנדקרת חוותה כאב עצום חוץ מהדימום, ידידה הכי טוב עשה את זה.

אותו דבר קרה גם לי היה לי כבד מנשוא להאמין שאני עשיתי את זה לידידתי הכי טובה והכול בגלל קנאה.

רק קנאה גרמה לזה.

מי היה מאמין שקנאה תגרום לדבר כזה?!                                                              

גם אני לא הייתי מאמין, אבל זה קרה ועוד אני מעורב בזה.

רגשות מעורבים היו בי:

מצד אחד סוף סוף נפטרתי מדבר שנקראה אהבה.

מצד שני היא הייתה הידידה הכי טובה שלי.

בעוד הדקירות ממשיכות כך גם הצרחות שהגיעו לרמה חדשה

השתקתי אותה הרבצתי לה כמה אגרופים לפנים שתשתוק.

היה לה אותה פנס כמו שהיינו ילדים והיא נראתה כל כך חמודה ככה,

אך עכשיו תתפלאו היא לא נראתה חמודה שכל גופה ובגדיה מוכתמים בדם.

עוד פעם אחרי האגרופים היא צרחה ליבי התמלאה רחמים, הצרחה הייתה

כל כך עזה שלא יכולתי לא לרחם הזכרתי לעצמי במלמול: רחמים זה רגש חסר תועלת!" שוב ושוב.

נמאס לי, לקחתי חבל שהיה בדירה ושפשפתי אותו בעורה שתרגיש כאב

כמו שאני הרגשתי.

עוד פעם צרחה, זה נמאס!

לקחתי פטיש וחבטתי בה במשפעה: קטלני וכואב.

עוד צרחה הכי חזקה מכל קודמיה ומכל קודמיה ביחד.

עוד פעם עם הפטיש חבטתי בה בראש בחלק של המוח שאחראי על הזיכרון,

היא התעלפה.

בצאתי מהדירה חייכתי הייתי מוכן לבשתי מגן על הבגדים, לבשתי נעליים

גדולות עליי כדאי שלא יחשדו בי, עשיתי לי אליבי באחד המקומות שימכרו את

אמא שלהם תמורת בירה בלבד והחבאתי את כלי הנשק במקום שאף פעם לא

ימצאו אותם, הם היו ממש מתחת לאפם.

נכנסתי לרכב שלי ונסעתי לביתי אשר בתל אביב.

שחזרתי הביתה שוב שקעתי במחשבות ריחמתי עליה, ממש ריחמתי עליה

ושב מלמלתי לעצמי:" הרחמים חסרי תועלת!" שוב ושוב,

אך זה לא עזר בסוף נרגעתי,

אך דבר אחד זכור לי מהלילה הזה גיליתי שאני פסיכופט.

תגובות בבקשה!

אני ימשיך בקרוב!

		הפרק הבא