ערפדית נודדת ונוקמת

אני לא בקיאה כל-כך בפרטים של דמדומים, עמכם הסליחה אם פרט מסויים בפיקצר הזה סותר את המידע שנתון בספר.

~~~

שלום לכם.

אני יודעת שכשתקראו את הדברים הבאים אהיה מתה, כי ברור לי שבסופו של דבר אהרג- אם לא על-ידי הוולטורי אזי על-ידי משפחת קאלן והזאבים המיודדים שלהם.

שמי הוא ויקטוריה, ונישאתי עד שנה שעברה לג'יימס, שנרצח על-ידי משפחת קאלן- וזאת הסיבה שאני הולכת לנקום בהם, גם אם אקריב בכך את חיי.

כל מי שמכיר אותי היה נותן לי לפחות אלף שנות אלמוות, אבל האמת היא שאני ערפדית כמה מאות שנים; האופי שלי הוא שהפך את התאקלמותי למהירה.

רבים חושבים שג'יימס היה זה ששינה אותי, אך האמת היא שהערפד שנשך אותי הציל את חיי, הביא את הקץ על החיים הקשים מנשוא.

חיי האנושיים היו אומללים- עצם היוולדותי הייתה טעות. אבא שלי היה האדון על בני האנוש באותה תקופה, ואימי הייתה משרתת-מעריצה-ידידה שלו, באותה תקופה כבר מאורסת למישהו ממעמדה.

שמו של אבי היה טום, טום רידל, ושל אימי- בלטריקס בלק, שעד לידתי הפכה זה מכבר לבלטריקס לסטריינג'.

אימי סיפרה לי פעם איך במשך שבועות ארוכים נאלצה לרדת למחתרת בגללי, ובלידה היא והלורד דנו על חיי; היא טענה שיש לחסל אותי ולמנוע אי נעימויות, אך האדון אמר שיש לחכות שנים מספר, וכשאגדל יעמדו על טבעי, כי- מי יודע- אולי אוכל להמשיך את מסורת הוריי. וכך, כשמלאו לי שבעה ימים, הבהיר האדון לאישתי שעליה להסתירני תריסר שנים, בהן עליה לדאוג שאשאר בחיים, ולאחר מכן הוא ישקול אודותי שוב. אימי ניסתה להתנגד- אך הוא האדון, ודבריו תמיד הם הקובעים.

וכך עברו עליי תריסר שנים במרתף מוסתר מעין כל. אימי הייתה מספקת לי מעט מים ואוכל בכל יום, ובשאר הזמן השתעממתי למוות. אני זוכרת איך משכתי את זמן הארוחות שלי כדי שעוד דקה תעבור, ובשאר היום דמיינתי. אח, כמה דמיינתי את העולם שבחוץ, העולם שהייתי בטוחה שלא אצא אליו. גדלתי בתור ילדה נטולת רגשות ובעלת חסינות פנימית. הרגשתי כמו הקוסם בעל הלב השעיר שתואר בסיפור שאימי סיפרה לי פעם. כאשר מלאו תריסר שנים לחיי, אימי הסבירה לי מעט על חיי- ומאז הם השתפרו מעט; מדי יום קיבלתי שיעור בקריאה ובכתיבה, ופעמיים בשבוע דיברו איתי על מטרת החיים: לצבור כוח, ולהביא לכך שעולם הקסמים, אליו אני משתייכת, ישתלט על המוגלגים- חסרי הקסם.

מאוחר יותר קנו לי שרביט, ולאחר הרצאה ארוכה על חפץ זה התווספו לסדר יומי שיעורים שבועיים נוספים, בהם למדתי להטיל קללות שיעזרו לי בחיים (במיוחד הצטיינתי בקללת הקרושיאטוס. יום אחד, כאשר הטלתי אותה על אימי, היא צווחה מזעם יותר מאשר מכאב ויצאה בסערה מהמרתף. כששאלתי את המורה לפשר הדבר ולחשתי לו שאני מפחדת מאוד, כי אימי מסוגלת להרוג אותי, הוא אמר שלא אדאג ושאבי מעולם לא ייתן לה לעשות דבר כזה, כי אני מוכשרת. "תראי," הוא אמר לי. "אימך עוד תתגאה בך; גם היא מתמחה במיוחד בקללת הקרושיאטוס". מובן שהדבר כלל לא ניחם אותי).

מהר מאוד הבנתי שאם רצוני להשאר בחיים עליי לגלות תמיכה בלורד, באבא שלי. הייתי מספיק פקחית בכדי לשמור את כעסי ואת אומללותי בליבי ולגלות כלפי אבי הערצה נלהבת. הייתי משכנעת כל-כך, עד ששיכנעתי כמעט גם את עצמי.

וכך זה נמשך, עד ליום שבו הכל השתנה. אבי הטיל עליי לראשונה משימה, שכללה יציאה עם אימי לרצח של שני קוסמים בוגדי-דם. ביצעתי את המשימה ההיא, אך מאז מוחי נפגע כליל- מראה הקוסמים המעופפים באוויר נוכח נפנוף קל בשרביטי ואז נוחתים לרגליי, חסרי נשמת חיים באפם, שיתקה את מוחי וגרמה לו נזק בלתי-הפיך. מאז לא העזתי לכשף שום דבר. כל השבוע שלאחר מכן עבר עליי בנסיונות שוא להשיב אליי את כוחות הקסם, אך לאחר שבוע של כשלון אבי התייאש והחליט שלא יצא ממני שום דבר מועיל. מאז ההחלטה הזו החלו העינויים. הייתה זו היא שעינתה אותי יום שלם- יום שלם ניסתה אימי להוציא ממני את הקסם בכוח. כשחשכה החלה לכסות את הארץ, אימי הבינה שהפעם לא שפר עליה מזלה, והשליחה אותי למדבר שומם, גוססת.

מה אומר לכם? חשתי כאב כמותו לא חשתי מעודי. כל גופי כאב, וליבי עוד יותר. שניות ספורות בלבד לפני שנשמתי יצאה לגמרי מגופי, מצא אותי אותו ערפד. הוא נשך אותי, ובכך הציל את חיי. הפכתי לערפדית, אך שבוע לאחר מכן הוא מת. הערפד הטוב שהכרתי עשה טעות גורלית, והוולטורי חיסלו אותו במיידי.

הייתי כבר מורגלת בהישרדות עצמית- ובתור ערפדית זה היה קל בהרבה. נתתי דרור לצמא שלי. השתדלתי להרוג בעיקר קוסמים, כנקמה.

ערפדים אחרים לא הבחינו בין קוסמים למוגלגים; גם כך הקסמים של בני האנוש הנבדלים לא משפיעים עלינו. אך אני, שדם קוסמים זורם בעורקיי, הבחנתי בפרט שולי זה. טעם הדם שלהם לא היה שונה, אך כל קוסם שהרגתי שיפר את מצב-רוחי.

את אימי לא הרגתי, מפני שלא העזתי לשוב לאותו מקום ארור. רציתי לשכוח את העבר לגמרי.

לא חיפשתי את אבי, משום שאף שידעתי שהוא סובב בכל העולם ושאוכל לאתר אותו בקלות, לא ידעתי איך הוא נראה- ולא רציתי לדעת.

כשהפכתי לערפדית השתנה ללא היכר מראי החיצוני; מלבד עורי שנעשה לבן כסדין ועיניי שהחליפו צבעים לעיתים קרובות, שיערי, שהיה עד כה חום, קיבל גוון אדום עז, וגופי הצנום כמו גדל לפתע בכמה שנים.

לאחר זמן-מה מצאתי את ג'יימס- והוא היה אחד ויחיד שאהב אותי באמת. הוא סיפק לי את הפער העצום באהבה שנוצר בליבי בכל אותם השנים. הוא היה המושיע שלי, נקודת האור היחידה בחיי. וכעת, כשהוא מת, חיי אינם שווים יותר. יכול להיות שהוא עשה טעות בכך שניסה להרוג את בת האנוש ההיא, איזבלה סוון, אבל כך או כך, אני הולכת לנקום במרצחיו- לנקום, או למות. כי כזאת אני- ערפדית נודדת ונוקמת.

כתבתי את המכתב הבא בתקווה שישנם עוד ערפדים בעולם שיוכלו להזדהות עימי ולהשלים את המלאכה שברצוני להתחיל- לא אדרוש מכם לנקום במשפחת קאלן, מפני שזוהי נקמה פרטית שלי, ושלי בלבד. אבקש מכם להשמיד את בני האנוש הגאוותנים שמכנים את עצמם 'קוסמים', למחוק אותם מעל פני האדמה. אנא, עשו זאת למעני.

מי יתן ותחיו חיי נצח ארוכים במיוחד,

שלכם בכבוד,

ויקטוריה.

~~~

לא מהטובים שלי, אני יודעת, אבל בכל זאת אשמח לתגובות S: