מועדון קרב

הקדמה

אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד.

לא אימי, לא אבי, לא אחיי, לא אחיותיי, לא דודי, לא סבי ולא סבתי.

אף אחד מהם.

אולי בגלל זה פניתי להקים "ארגון טרור".

למה שמתי את זה ב-"?

כי זה לא היה ארגון טרור,

לא פגענו באיש כמעט, פגעו רק בנו.

אנחנו העניים.

אנחנו מכינים את הבגדים שלכם.

אמרתם תודה? לא!

אנחנו מכינים את האוכל שלכם.

אמרתם תודה? לא!

אנחנו המשרתים שלכם.

אמרתם תודה? לא!

נתתם כבוד? לא!

כבוד לא ברשימת המילים שלכם "עשירים".

עבדתי בחברות שלכם, אתם לא משקיעים בלקוחות.

כל כך הרבה פגמים, כל כך פגמים!

זה פשוט חבל, חבל שאנחנו מפחדים מימכם.

הגיעה הזמן למהפכה, נמאס שהעשירים שולטים בכולנו!

זה התחיל כדבר קטן והמשיך כקטן אך סיים כגדול.

קראנו לזה:" מועדון קרב"

בזכותנו לכולם היה הזדמנות שנייה,

אנשים הגשימו את חלומותיהם לאנשים הייתה הזדמנות שנייה,

אנחנו הבנו שאנשים צריכים לחיות בסגנון הרחוב,

לא בסגנון הסנובי של העשירים.

אני יגולל את הסיפור מההתחלה לסוף בלי לדלג על אף פרט קטן או גדול:

עבדתי בחברת מכוניות מפורסמת,

היו הרבה פגמים ותפקידי היה לנתח מה היה רע במכוניות בתאונות ולשפר את המכוניות.

היו הרבה פגמים, אפילו המון.

המנהלים לא עשו כלום הם חשבו שאף אחד לא יידע זאת, אני ידעתי ועדיין לא עשיתי שום דבר.

תאריך: 2.1.1999

הלכתי ברחובותNY  או בעברית ניו-יורק.

הלכתי למוסד לשיקום, רק שם יכולתי לבכות רק עם אנשים שהבינו כאב.

בהתחלה הייתי רק בקבוצה של נפגעי סרטן אשכים, לאחדים מהם אף כרתו

את האשכים.

היו לי שם חברים, עד כמה שזה מוזר היה לי שם חברים, חברי אמת.

היינו מתחלקים לזוגות ומספרים מה עובר עליך ומתחבקים.

לרוב הייתי עם: טד "ציצים גדולים" הייתה לו מחלה מיוחדת מאוד.

היה לו ציצים גדולים כל כמה זמן עשו לו ניתוח והקטינו אותם, אך זה גדל.

הלכתי לחנות הבייגל האהובה עליי וקניתי בייגל.

הלכתי למוסד שיקום בזמן שאני אוכל את הבייגל,

ראיתי אותה, ידעתי שהיא מזויפת, מזויפת בדיוק כמוני.

לא יודע למה.

יכול להיות שבגללה עשיתי את כל זה,

לא יודע למה.

תגובות בונות בבקשה!

המשך בקרוב!

		הפרק הבא