M Is for More

שם: M is for More
כותבת: Yellow-Tulips 
מתרגמת: אניניניני. 
פאנדום: הארי פוטר! 
שיפ: ג'ורג'/אנג'לינה
ז'אנר: פלאף, רומאנס, קצת אנגסט
דירוג: PG (על אזכור מוות, מלחמה ונשיקות לא מפורטות.)
ויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לרולינג האחת והיחידה על הפאנדום, ולYellow-Tulips האדירה שאישרה לי לתרגם את הפאנפיק האדיר הזה. אינני מתכוונת לעשות מהפאנפיק כל רווח שהוא וכדומה. 

~

אמא אהבה מאוד את פרד ואת רוקסן. היא פינקה אותם ונתנה להם מה שרק רצו, ונראה היה שהאמינה שהם התגלמות התמימות. מולי עשתה את אותו הדבר בדיוק, אבל לאחר שגידלה שבעה ילדים משלה - כולל ג'ורג' - היא יודעת שהם רחוקים מלהיות תמימים.

אני אוהבת אותם יותר... יותר מכל דבר אחר בעולם. הם ילדים יפהפיים וצוחקים שלא נהרסו בידי המלחמה. כשאני מסתכלת על העולם, לכל דבר אחר יש צלקות מההרס שוולדמורט זרע. ערים מחוסרות בניינים; משפחות שכולות; אנשים שחלקים מהם נקטעו; לג'ורג' עצמו חסר תאום. הילדים שלי שלמים - יש להם הכל. כשאני מביטה בהם, אני רואה חלק בעולם הזה שוולדמורט נכשל בהריסתו.

פרד ורוקסי צחקו וחייכו כששרתי להם שירים טיפשיים, והדבר הכי מפחיד בעולמם היה השד הגדול והנורא. בעיניי, הם ייצגו את העולם הטוב והבטוח שיצרנו, ואני רציתי להקיף גם את עצמי בעולם הזה. היינו שמחים, אבל הייתי צריכה עוד מהאושר הטהור שממנו היו עשויים ילדיי.

אמרתי לעצמי ששלושה יספיקו. שלושה זה מספר טוב למשפחה; מספר טוב ולא דוחק מדי. כשנכנסתי להיריון שוב, היו אלה תאומים; מיילס וזואי.

לקחתי אותם לביתה של אימי, המקום בו היא פינקה אותם ושיחקה איתם. היא ציינה ושוב ושוב כמה מושלמים הם היו, ובאותה נשימה היא דיברה בלגלוג על גודל המשפחה שהלך ותפח. "יש לך מספיק כסף כדי לשלוח אותם להוגוורטס, או שאת צריכה עזרה? הבית שלך גדול מספיק? איך את יכולה להחזיר את המשקל שלך למצבו הרגיל אם את ממשיכה ללדת?"
ניסיתי להתעלם ממנה, אבל ככל שניסיתי לדחוק את זה - כשחשבתי על חלק מהדברים שאמרה, התעוררה בי מועקה צורבת. חלק מסוים בי ידע שהיא צדקה, והחלק הזה, שהתחבא אי שם בראשי, לא הפסיק ללחוש זאת בקולה של אימי.
במקום זאת, לקחתי אותם למולי, בתקווה שהיא תבין ותיתן לי תשובות.

"פחדתי שכולנו נמות במלחמה הראשונה." היא אמרה, מנענעת את עריסתה של זואי הישנה. "פשוט ככה." אם ארתור או היא היו מתים, אף אחד מילדי הוויזלים לא היה מסוגל לשרוד לבד. האם שניים מהם היו מסוגלים לשרוד? ומה אם אחד מהם היה מת גם הוא? האם שלושה היו מסוגלים להגן אחד על השני ולהמשיך הלאה כשהזמנים היו קשים? האם ארבעה היו מסוגלים לכך?
מולי התחננה בפני ארתור לעוד ילדים - יותר משהם יכלו להרשות לעצמם. הילדים לא ידעו דבר מהסכנה האורבת להם, ומולי יכלה לשכוח גם היא מהמלחמה בעודה רודפת אחרי ילדיה חסרי המנוח, מנגבת את אפיהם הקטנים ונושקת לחבורותיהם. זה היה כל עולמה אז, אבל זה מעולם לא הספיק לה. כשג'יני נולדה, המלחמה הראשונה נגמרה, והסכנה נקברה עמוק באדמה. כל תשעת הוויזלים שרדו.

מצאתי את עצמי חושבת מחשבה מנוגדת, אבל כמעט זהה. כשילדיי צחקו והתחרו זה בזה, שכחתי מהזוועות שהתמודדנו מולן. כל עולמי היה זואי הקטנה שעשתה את צעדיה הראשונים, רוקסי שייללה ופרד שצעק שהוא חף מפשע, ואני, כשהתאמצתי שלא לצחוק. כשהסתכלתי לאחור, ראיתי מוות וכאב ואימה. עדיין היו לי סיוטים על כך, אבל כשהתעוררתי, הלכתי לחדר הילדים כדי להרים את מיילס ולאחוז בו חזק כהוכחה לכך ששרדנו והזוועות שבדיוק חוויתי היו רק בזכרוני.

ארבעה זה הרבה. המשאלה שלי להשתלט על הכאוס היתה בדיחה שג'ורג' ואני צחקנו עליה עם האחים של ג'ורג'. ויתרתי על העבודה וביליתי כל שעה ביום שלי עם ילדיי, אבל איכשהו, זה עדיין לא הספיק. עדיין היו חסרים לי הצחוק והשמחה שכבר היו לדיירי קבע בבית שלנו. ג'ורג' הרגיש כמוני, למרות שדיברנו על כך מעט מאוד. כשדיברנו על כך, גמרנו לדבר על כך - במיטה, עם עוד תינוק בדרך.

והפלתי אותו.

ידעתי שזו היתה בת; שמה היה ניקול. אני מתביישת להודות שרק לרגע, חשבתי מחשבות אסורות; התאבדות. הייתי נואשת לדעת איך הילדה הקטנה שלי נראתה - ואני בטח אפגוש אותה בגן עדן, לא? ישבתי על קצה המיטה שבחדר השינה של ג'ורג' ושלי, עם השרביט בין ידיי, כשזואי, שרק למדה זאת, רצה פנימה מהר ככל שיכלה. עדיין הייתי שרויה במעין טראנס, במין הרגל שבמהלכו החלקתי לרצפה והרשיתי לה לקבור את פניה הדומעות בשמלה שלי. רוקסן באה אחריה, צועקת משהו על משהו שהיא לא עשתה. אני מודה שלא היה אכפת לי מה רוקסי עשתה או לא עשתה. כל מה שהיה אכפת לי ממנו הוא שזואי הקטנה נאחזה נואשות בשמלה שלי, כאילו הייתי כל מה שהיה אכפת לה ממנו באותם רגעים. כאילו שהיא פילסה את דרכה בערפל שלי ומשכה אותי בחזרה לאדמה; בחזרה אליה. ידעתי שיום אחד אפגוש את ניקול, והיא כנראה תיאחז בי בדיוק באותה דרך - אבל היא תיאלץ לחכות. היו לי ארבעה ילדים שלא יכלו לחכות לי, והייתי זקוקה להם בדיוק כשם שהיו זקוקים לי.

בטיפשותי חשבתי שלא יהיה עוד כאב. שכל עולם לאחר מלחמה יהיה קל ולא מתוסבך בהשוואה לגיהינום שהיינו לכודים בו במשך כל כך הרבה זמן.

איכשהו, קיבלתי את האובדן של ניקול, אבל הכאב לא הוקל. עדיין רציתי עוד תינוק - והתוצאה היתה קמרון. בכיתי כשהחזקתי אותו לראשונה. אהבתי אותו. הו, כמה שאהבתי אותו. אבל הוא היה ראוי לעוד אחות.

אמא עדיין הרעיפה עליהם אהבה - במיוחד על קמרון - אבל יכולתי לראות בדרך שבה הסתכלה עליו שהיא לא שינתה את דעתה על המשפחה שלי. אני חושבת שהיא הרגישה שאחרי שהבאתי את קמרון לעולם, קראתי עליה תיגר. היא אהבה להחמיא לעצמה עם רעיונות כאלה. שום דבר ממה שהיא אמרה על גודל המשפחה לא שינה אפילו למרלין. דיברנו פחות ופחות, בעיקר בגלל שלא יכולתי לסבול את הדרך בה היא הסתכלה על הצעירים, והדברים האכזריים שהחביאה ברישול תחת חיוך רחב.

מולי, מהצד השני, רק פינקה אותם עם עוגות, ממתקים, סוודרים בעבודת יד והרבה נשיקות. היא נראתה משועשעת על ידי הגודל של המשפחה, וידעתי שהיא הבינה. היא ואני היינו כל-כך דומות, והיא ידעה מה החשיבות של משפחה גדולה לאישה אבלה.

הבטתי בהם כששיחקו עם ג'ורג' ערב אחד, והבנתי למה הרגשתי כזה רצון לעוד ילדים. הילדים שלי מעולם לא היו אמורים לחיות. וולדמורט התכוון למחוק כל בוגד דם וכל מוגל וכל בן מוגלגים שהוא. ג'ורג' ומשפחתו היו אמורים להיות מושמדים לחלוטין, כמו ערימה של עפיפונים עם זנבות לא טובים. כשהבטתי בהם, ידעתי שהרצון שלי לעוד ועוד ועוד ילדים שכך ונעלם כלא היה. היו לי חמישה ילדים לא ממושמעים וחסרי דאגות, ולא היה לי צורך ביותר. כשאמרתי זאת לג'ורג', הוא צחק ונישק אותי.
"חמישה זה מושלם." הוא הסכים. היו לנו חמישה ילדים שהיו כל דבר מלבד מושלמים, אבל המשפחה שלנו כן היתה מושלמת. חיים מילאו כל פינה בביתנו, רודפים את זוועות העבר.

כשקמרון היה בן עשרה חודשים, גיליתי ששוב הייתי בהיריון. צחקנו על האירוניה שבדבר למשך שעות, וקיבלנו באהבה את התוספת החדשה לביתנו שלעולם לא יהיה שקט מספיק בכדי לאפשר לו לישון. נתנו לפרד ולרוקסן לקרוא לו בשם - והם קראו לו ארתור, לכבודו של סבם.