רק בדמיון

לונה לאבגוד ישבה בצילו של העץ האהוב עליה במדשאות הוגוורטס.
עץ האורן.
דוקרני מבחוץ, כזה שאנשים חוששים להתקרב אליו, אך קריר ונעים מתחתיו, לא משנה מה יהיה מזג האוויר.
עץ האורן היה עוד אחד מהדומם שלונה הזדהתה איתו, לאחר כמה מאות של פריטים שלונה התחברה אליהם.
היא נאנחה. היא מזדהה עם חפצים וצמחים לרוב, אך מעולם לא הזדהתה עם בני אדם, מעולם.
אם לא מחשיבים את אביה.
אביה היה בשבילה עוגן, משהו שמחבר אותה לעולם בני האדם, ללא היצורים שלונה רואה. היחיד שהיה ללונה אכפת ממה שקורה לו, ממה שחשוב לו.
כי הוא היחיד שדאג לה.
הילדים בהוגוורטס תמיד צחקו עליה והעליבו אותה, אמרו שהיצורים שהיא רואה הופכים אותה למשוגעת.
'סהרורית', הם קראו לה. 'משוגעת'.
אך לונה מעולם לא הייתה משוגעת. היא הייתה חכמה. חכמה יותר מהרבה אחרים.
"אז למה אני ברייבנקלו?" זה מה שלונה הייתה אומרת כשאמרו שהיא טיפשה אם היא מאמינה למה שהיא רואה. "אין טוב ממראה עיניים," היא הייתה מצטטת.
"אבל מי שכתב את הפתגם לא הכיר אותך, לונה."
וזה כאב לה, כל פעם מחדש.
למה אני רואה אותם בכלל? חשבה. למה אני צריכה את זה?
אין טוב ממראה עיניים, היא חשבה בכח. אין טוב ממראה עיניים.
היצורים האלה יועצים לך, מספרים לך. את רואה אותם. את היחידה שרואה אותם. ואולי את צריכה לראות אותם...?
היא נאנחה בשקט. אולי היא בעצם כן משוגעת?
הראש שלה החל להסתחרר. היצורים שוב הופיעו.
"מה קרה, לונה?"
הקול הגיע משום מקום, אך זה היה משונה. היצורים מעולם לא דיברו איתה. הם תמיד התנהגו כאילו לונה לא קיימת, עברו דרך אנשים, כמו רוחות רפאים, עשו מהומות.
לונה זכרה עדיין את הפעם הראשונה, הכואבת.
אף אחד לא האמין לה, אז.

~פלאשבק~

היא ישבה בגן הילדים, בארגז החול. ישבה לידה ילדה נוספת, שהייתה אז חברה. את שמה כבר לא זכרה, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהן דיברו.
היצורים הופיעו אז בפעם הראשונה.
לונה צרחה.
היצורים החלו להיאבק על החול. כמה טיפות דם כטנות הכתימו את החול.
ולונה הייתה אז בת ארבע. המחזה היה בשבילה הרבה יותר ממפחיד.
היא ראתה מוות.
היצור הדומם ששכב על החול גסס. לונה התיישבה לידו, מתעלמת מהבעות התדהמה על פני הילדים האחרים והגננת, שניסתה לנער אותה ולדרוש לשלומה.
"אתה בסדר?" מלמלה. "אתה חיי?"
הגננת הרימה אל לונה בידיה והחלה למשוך אותה אחריה.
אבל לונה החלה לצרוח ולבכות. אם זה תלוי בה, היא תציל את היצור המוזר.
היא נשכה את אצבע הגננת, ומיהה לברוח בעוד הגננת ממלמלת בכעס.
היא הרימה את היצור.
הוא היה קל משקל, כמו נוצה. הילדים התבוננו בה, המומים. הם לא רואים מה היא מחזיקה בידה?
לונה החלה למרר בבכי, על היצור הדומם.
הוא... מת?
אבל היצור פקח עין גדולה, ולונה נרתעה כשהבינה שזו עינו היחידה.
הוא הביט, כאילו דרך לונה, ואז עצם את אותה העין.
ראשו נשמט.
לונה ידעה שהוא מת.
זה היה מקרה המוות הראשון שראתה בחייה. הוא היה המקרה שנתן לה את הזכות לקראות את הסוסים הקסומים בהוגוורטס.
אך אז היא לא ידעה זאת.

~סוף פלאשבק~

לונה קפצה בבהלה.
"מי... מי זה?" היא קראה בקול.

"היי, היי, תירגעי. זאת אני, ג'יני וויזלי, באתי לשאול אותך משהו." ג'יני חייכה אליה.
זה היה רגע שלונה מעולם לא חוותה עד אז.
מישהו שניגש אליה, כדי לשאול אותה משהו, ולא כדי להיטפל אליה, אם הוא בכלל ניגש אליה.
"בשמחה," חייכה לונה, מאושרת שמישהו מתייחס אליה.
"הארי אמר שהוא רואה את היצורים האלה... שמושכים את המרכבות... למרות שאין שם כלום. הוא אמר, שאמרת שגם את רואה אותם. תוכלי להסביר קצת ביתר פירט איך זה קורה?" ג'יני הסבירה, והוסיפה שאלה בסוף.
"בטח," לונה שינתה תנוחת ישיבה, והסבירה את הנושא שחקרה עליו רבות כל כך. "כשמישהו רואה מחזה אמיתי שבו מתרחש מוות, הוא יכול לראות אותם. אני... בדקתי את זה, כי אף אחד לא הבין על מה אני מדברת כשראיתי אותם." היא אמרה.
"כבר בשנה הראשונה?" ג'יני הופתעה. "באיזה מקרה מוות צפית?" התעניינה.
"אמא שלי," שיקרה לונה את השקר הרגיל, כי ידעה שאם תזכיר את היצורים זה לא יתקבל בברכה. אימה אכן מתה, מול עיניה, אך אף אחד לא צריך לדעת על המקרה שהרחש לפניו.
"אני מצטערת." ג'יני אמרה מיד, נושכת את שפתה.
"לא, זה ממש בסדר," לונה חייכה, מדברת בקול שכולם כינו אותו: 'קולה הסהרורי הרגיל'. "הרבה שואלים."
"אז... הארי ראה אותם לאחר שראה מקרה מוות, נכון?" ג'יני שאלה, בחוסר ביטחון.
"ככה אומרים," אישרה לונה.
"הגיוני..." מלמלה ג'יני והחלה להתרחק, אך לפתע עצרה בעצמה.
היא הסתובבה ללונה. "תודה."
אף תלמיד בהוגוורטס מעולם לא אמר לה 'תודה' עד אז.
לונה חייכה באושר. "תודה גם לך,"
ואז היא הפנתה את מבטה אל היצורים.
אבל הם נעלמו.
היא העלתה את מבטה אל השמיים, שמעולם לא היו ריקים מיצור או שניים.
גם שם לא נראה דבר.
לונה החווירה. איפה הם?
היא הביטה סביבה, לא מבחינה ביצורים המוכרים, אלה שביססו את חייה.
היא הבינה שלא תוכל לחיות בלעדיהם.
הם היו כמו בני משפחתה. היא חייה כמו בשני עולמות במקביל, אך העולם שהיה בשימוש גדול יותר, היה עולם היצורים המוזרים.
ועכשיו נלקח ממנה העולם הזה.
הם חלק מלונה ולונה חלק מעולמם.
היא התעלפה, חיוורת כסיד.
ושאלה אחת הדהדה בראשה: למה?

                                                           תודה ל- mayo שסגננה את הפיק והוסיפה 5את הפלשבאק.

                                                           וגם איזה מזל שאני, מאיו ואמא שלי חשבנו על הרעיון לפיק...... :)

		הפרק הבא