'הבחורה הזאת'

היא הרגישה את כל החומות שלה נופלות , מתרסקות לאט לאט , נעלמות . 

כל הגשרים שבנתה , כל השבילים שעליהם עמלה, אבן אחרי אבן . דמעה אחרי דמעה . 

היא הרגישה כאילו טירות שלמות עלו באש , נחרבו , התפוררו . 

אבק ואפר הקיפו אותה , עוטפים אותה, מחבקים אותה . האם ההריסות של חייה הם מה שנשארו? 

טריקת דלק כעוסה הבהירה הכל . 

היא לבד עכשיו . 

היא בכתה נהרות של דמעות מבפנים ומבחוץ . 

שוטפות את הממלכות ההרוסות שבתוכה . את העולם המושלם שבנתה לעצמה. 

מכתימות את רצפת האבן המלוכלכת בדירה נטושה בלילה הקר והאכזרי . 

'מטומטמת' היא אמרה לעצמה 'תפסיקי כבר' 

אבל הדמעות לא הפסיקו . הם שטפו את האיפור המאולץ מפניה, את כל השקרים. 

היא הסתכלה במראה השבורה שנחה לידה . 'מי את?' היא שאלה בשקט  'מי אני?' 

פעם היא יכלה להשיב לשאלה הזאת קלות , היום היא לא בטוחה שהיא רוצה . 

היא הייתה הרמיוני גריינג'ר , מכשפה , בת מולגית , גרפינדורית , the brightest witch of her age. 

ועכשיו? עכשיו היא טיפשה , בודדה , מצולקת , מכורה . 

היא כבר לא הילדה שתמיד מקבלת את הציון הכי גבוה במבחן , הכי חכמה , זאת שתמיד יש לה תשובה . היא הייתה 'זאתי' 'הבחורה ההיא' המסוממת . השיכורה . זאת שאף אחד לא מכיר , זאת שאף אחד לא רוצה להכיר . 

והכל בגללו . בגלל החבר הכי טוב שלה , הילד הג'ינג'י הקטן מהרכבת , זה שהיא רבה איתו , התפייסה איתו , נלחמה איתו , זה שהיא התאהבה בו . 

הוא עזב אותה. השאיר אותה לבד עם כל השקרים שלו , עם כל הצלקות , עם כל הפצעים הפתוחים שבליבה. בלי הורים . בלי משפחה . בלי חברים . בלעדיו . 

די קצר , אז אני מקווה שיאשרו את זה ^^ הערות \ הארות מישהו ?