ליז

תודה רבה ל-LighTo273 על ביטוא הפרק!
קריאה מהנה :)
---------

מבוא 

הסתכלתי קדימה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה עליתי על היפוגריף, אבל בכל פעם זה היה מסעיר חושים ומפחיד כמו בפעם הראשונה.
הסתובבתי אחורה כדי לראות אם יש מישהו מאחוריי. לא רציתי להיתפס עכשיו, כשהייתי כל כך קרובה לפתרון...

פרק ראשון
קוראים לו סיריוס בלק

התעוררתי בבוקר ההוא בדיוק כמו בכל בוקר אחר. ארגנתי את הילקוט שלי, אכלתי מעדן עם פרי, התלבשתי, ולאחר מכן יצאתי בנחת מביתי. השמים היו מעוננים, ואור השמש לא היה חזק. זה לא הפריע לי; לא אהבתי כשהיה חם מדי. זה היה
בתחילת הקיץ,  כשהיו מעט מאוד ימים קרירים.
בית-הספר שלי היה במרחק של כחצי שעה הליכה מביתי, אבל תמיד יצאתי שעה לפני תחילת הלימודים, כדי שלא אצטרך למהר.
בדרך לבית-הספר ראיתי בן-אדם מוזר מאוד – הוא היה לבוש בגלימה ארוכה, כמו שנהגו ללבוש לפני כמה מאות שנים, והבגדים שלו ממש לא היו באופנה.
עוד משוגע אחד, חשבתי כשעברתי לידו.
"חכי, ילדה!" קרא האיש לעברי.
האצתי את צעדי.
"ליז, תעצרי!"
קפאתי במקומי. "מאיפה אתה יודע את שמי?" שאלתי, והסתובבתי לאחור.
"זה מסובך מאוד ולא משנה עכשיו, ליז," אמר האיש בחיפזון וניגש אליי. שיערו השחור הגיע לכתפיו, ותווי פנים היו די יפים. "תקשיבי לי, ליז. היום בערב את תראי ינשוף שלרגלו יהיה קשור מכתב. קראי את המכתב בעיון, אפילו אם מה שתקראי
שם יהיה הזוי לגמרי. מחר תקבלי מכתב עם הוראות נוספות. אני מקווה מאוד שעד מחר תגמרי לארוז את כל החפצים שלך, כי במקום שאליו תלכי לא אוהבים איחורים. הבנת אותי, ליז?"
"משוגע," אמרתי, ופניתי ללכת.
 
"שלום, ליז!" קראה לעברי חברתי הטובה סטפני כשראתה אותי מתקרבת לשער בית-הספר.
"שלום, סטפני." חייכתי אליה בעייפות.
"איחרת היום בעשר דקות שלמות!" סטפני גרה ליד בית-הספר ותמיד באה בדיוק חצי שעה לפני תחילת הלימודים. היא לא ממש אהבה את האיחורים שלי.
"אוי נו, סטפני. אסור לבן אדם לישון קצת?" חייכתי שוב, אך הבעת פניי הייתה טרודה.
"מה מטריד אותך, ליז?" סטפני הייתה מעט מודאגת, אבל לא מספיק כדי להמשיך לשאול אחרי שאמרתי לה שכלום לא מטריד אותי.
שתי השעות הראשונות של הלימודים זכורות לי רק במעורפל, למרות שלא באמת למדנו – זה היה יומיים לפני תחילת החופש הגדול. בהפסקת הצהריים אכלתי בקפטריה ופטפטתי עם חברות. פטפטתי עם סטפני גם בשני השיעורים הבאים, שבהם
אני והיא למדנו יחד. עד סוף השעה החמישית כבר שכחתי את האיש המוזר שהטריד אותי בבוקר, אבל כשהסתיימה השעה החמישית כל התלמידים השתחררו לביתם, ושוב נזכרתי באיש ההוא. מעט פחדתי ממנו, ולכן החלטתי להתארח אצל
סטפני לכמה שעות.
"טוב, ליז, מה נעשה?" שאלה סטפני כשהגענו לביתה.
"לא יודעת..." הייתי שקועה מדי במחשבות מכדי לעשות משהו. "אולי נראה טלוויזיה?" הצעתי לבסוף, כי כשרואים טלוויזיה אפשר לחשוב על כל מה שרוצים, ולא בהכרח על מה שרואים.
נשכבנו על המיטה של סטפני, והיא הדליקה את הטלוויזיה בערוץ MTV.
"נו, מי זה?" שאלה אותי סטפני אחרי כמה דקות.
"המממ?" לא הייתי מרוכזת לגמרי, וסטפני שמה לב לזה.
"מה 'המממ'? על מי את חושבת?"
חייכתי. אז ככה היא פירשה את זה, חשבתי. "על אף אחד."
"בטח." סטפני החמיצה פנים. "תני לי לנחש... סטיבן!"
"לא!" התחלתי לחשוב על סטיבן – המשקפופר המגעיל – ולא יכולתי שלא לצחוק. "איך יכולת לחשוב עליי דבר כזה?"
"אז מי זה?" שאלה סטפני פעם נוספת, נחושה בדעתה לפצח אותי.
"אף אחד," אמרתי בקול החלטי. סטפני לא שאלה עוד פעם. אני חושבת שהיא הייתה בטוחה שאני משקרת, אבל היא לא רצתה להציק לי.
אחרי שעתיים, שבהן אכלנו את כל הפופקורן שהיה בבית של סטפני ושמענו כמאה שירים ששודרו ב-MTV, נפרדתי לשלום מסטפני והלכתי לביתי.
ידעתי שאמי לא בבית ושאני לא צריכה לחשוש מחקירה בסגנון 'למה התעכבת? איפה היית?' וכדומה, אבל פחדתי מהאיש עם השיער השחור. מה אם הוא גילה איפה אני גרה ומחכה לי ליד הבית?
למזלי, לא פגשתי אותו בדרך לביתי. נכנסתי הביתה, הוצאתי מהמקרר תפוח והתחלתי לאכול אותו. לפתע שמעתי קול מהסלון.
"מי שם?" שאלתי בפה מלא והלכתי לכיוון הסלון. ואז, ראיתי על הרצפה...
"ינשוף?" שאלתי בפליאה.
ראיתי שלרגלו של הינשוף קשור מכתב, שקצת הפריע לו לעמוד. הורדתי את המכתב ונזכרתי במילים של האיש שפגשתי בבוקר.
"טוב, אולי הוא לא כזה משוגע..." אמרתי, ספק לעצמי ספק לינשוף. סובבתי את המכתב כמה פעמים בידי.
    לכבוד גברת אליזבט ווטרס
    בייקר סטריט 34א
    חדר השינה הקטן
בצד השני היה כתוב: "הוגוורטס – בית הספר לכישוף ולקוסמות."
"הם צוחקים עלי?!" שאלתי את הינשוף, אבל הוא לא ענה לי, משום מה.
למרות הכול, פתחתי את המכתב וקראתי אותו. ואז קראתי אותו שוב.
"הם צוחקים עליי, נכון?" שאלתי שוב את הינשוף. "אני קוסמת?! מה זאת ההזיה הזאת?"
ואז שמתי לב שלרגלו השנייה של הינשוף היה קשור מכתב נוסף. פתק, למעשה. הורדתי אותו במהירות וקראתי אותו.
    "ליז היקרה,
    אני יודעה שאת עכשיו בטח חושבת שכל זה בדיחת ה-1 באפריל שקצת איחרה את המועד, אבל זה לא. האם פעם קרו לך דברים מוזרים כשכעסת או כשהיית עצובה? או כשהיית שמחה מאוד? אני בטוח שכן.
    אין עכשיו הרבה זמן להסברים, ליז. תארזי את חפצייך. מחר אני אבוא לאסוף אותך. אל תגידי כלום לאִמך – היא תדע הכול מאוחר יותר
    סיריוס בלק."

		הפרק הבא