היכל הזיכרון

כל האורות כבו, בשנייה ארוכה ואיתנה אחת, בודדה.
תריסר השומרים בברדס ובגלימות פקחו את עיניהם הצרות כממאנים להאמין לדבר אשר התרחש: אש התמיד, המאירה את ההיכל כולו - כבתה. 
אחד התנשף במהירות, שני הוריד את ברדסו, ופנים מצולקות ועדינות נגלו בחרדה. אחרת סידרה את צווארונה וניפחה את שיערה בידיה, למרות שככל שניסתה יותר היא רק פרעה את שיערה. רביעי וחמישית פרצו בבכי מר, ונכנסו לפאניקה חרישית, בעוד שהשישי נחר בבוז וניסה להבין, מה גרם לדעיכת אש התמיד. שביעי המשיך במדיטציה שכה אהב לטפח, הוא אפילו לא הרגיש במה שקרה מסביבו, ואילו כן, בחר שלא להתייחס לכך. השמיני התרומם מעלה וגיבש את צורתו הרגילה, אדם גבוה ההולך שפוף, ראשו המכוסה בברדס אדום עתיק, מורכן בכדי לא להיתקל בתקרת ההיכל, המשובצת אבני אודם שחורות-כחולות מבריקות. הוא החל להתהלך הלוך ושוב, סוקר את החדר בפעם המיליון ומשהו. שומר תשיעי פיהק בנמנום ופקע את השקט שסרר בשאלה אידיוטית שקדחה בראש כולם, למעשה "מי כיבה את האור?". 
העשירית צחקה חרישית מהשאלה וסרקה את שאר השומרים, בפניה לא נגלו שום בהלה, אך גם לא אדישות.
השומר האחד-עשר התמתח בעודו יושב ישיבה מזרחית ופיהק פיהוק קולני. לאחר מכן, משך את ברדסו לאחור והבחין כי שיערו מזדקר מעלה, אך הוא אהב את איך שזה נראה.
השומר השניים-עשר, התרומם. הוא היה הנמוך מכולם ובעל הקול העמוק מכולם "התעשתו אחיי. הדליקו את עינכם וגששו באפלה, מצאו את אור התמיד." אמר, קולו היה שלו ומרגיע, כמו קול של אבא מסור המדקלם לילדיו התשושים את שיר הערש האהוב עליהם. 
"שתוק, אידיוט" אמר קול נחשי ומתקתק, קול שהיה מוכר לכל השומרים, בלי יוצא מן הכלל.
"מה הבעיה שלך, מירנדה?" שאל ג'ייק, השומר הרביעי. "הבעיה היא לא שלי. והיא לא בי. הבעיה היא אתם, כולכם. מי צריך אותנו בכלל? לכולם יש זיכרונות. עזבו את זה כבר! צאו אל העולם! עידנים לא ראיתם את העולם! הוא השתנה עמוקות, הוא מדהים." אמרה, בקומץ כריזמטיות, אך הבעות פניה היווה מאין כמיהה לצאת מן המקום הזה, יחד איתם. 
"יודע, מראס? אין לי שמץ של מושג ירוק למה מירדנה תושבת היכל הזיכרון. היא לא שומרת ולא אחד המכובדות, היא לא גיבורה ולא אסירה. היא פסקית'יה." אמר ג'ונקו השומר השמיני. 
"אני לא רק פסקית'יה!" מחתה מירנדה והלמה ברגלה על רצפת ההיכל, שהזדעזע. "אני פסקית'יה וולפיסיור. 'אלו שזוכרים'." עיניה של מירנדה נצצו. כמה מן השומרים נחרו בבוז, הם שנאו את הפסקית'יים וולפיסיורים. 
מארס שאף אוויר וכחכח בגרונו בכדי להגיד משהו, אך באותו הרגע דלתות ההיכל שנעולות תמיד בקללת מורדיו האומלל נפתחו ברוח סערה, ולתוכה נכנס השומר השלוש-עשרה, גלימתו בצבע השמנת-אפורה הייתה ספוגה בדם סגלגל ועיניו הכחולות נראו ריקות מצבע, אפורות דועכות. "אש התמיד, מי הורג אותי?" שאל מורדיו.