ג'יימס פוטר- האמת

וותור זכויות לג'יי קיי רולינג :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ג'יימס פוטר. ג'יימס פוטר.
לפעמים, ג'יימס פוטר, לא רצה כל כך להיות ג'יימס פוטר.
הוא לא הבין למה כולם ממקנאים בו, בגלל מי שהוא.
כן, לפעמים הוא אפילו קינא בסברמאוס. והוא שנא את זה.

~פלאשבק~

"כל הבנות רודפות אחריך," אמר לו סיריוס פעם. "אתה יכול להשיג את כולן! למה דווקא אוואנס?"
"כי... כי היא..." ג'יימס לא ידע מה להגיד.
"כי אתה מאוהב," עזר לו רמוס ונעץ בסיריוס מבט מלא תוכחה. "וכשאתה מאוהב, אתה לא יכול להתפשר."
"בדיוק," אישר ג'יימס.

~סוף פלאשבק~

ג'יימס פוטר, הוא האדם הכי מבאס בעולם.
אחלה מסקנה, כשאתה ג'יימס פוטר.
אבל הוא הפסיק את עצמו בכל פעם. אתה לא מבאס, חשב. אתה תשיג בסוף את לילי ותגמור סיפור. תחשוב על רמוס. אתה צריך לעזור לו. לו באמת קשה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז זו ההתחלה על ג'יימס פוטר. הוא מאוהב בבת היחידה בהוגוורטס שלא רצה אחריו בעיניים עצומות, אבל זה אולי ככה בכוונה, הוא הבין. כשאתה מנסה להשיג מישהו ולא מצליח, רוב הסיכויים שתימשך אליה מאשר אל בת שיוזמת את יחסיהם מזמן.
הוא פשוט רץ אחרי לילי בעיניים עצומות.
והייתה לו דרך לתאר את המצב. כמה סרט, אפשר להגיד. כשהסרט עלה בראשו, הוא הלך והכניס אותו, כזיכרון, לבקבוק. באותו הערב הוא נתן את הבקבוק ללילי, יודע שהוא מספיק חכמה כדי לקחת אותו להגיגית ולבדוק את תוכנו:

לילי. לילי ממהרת במסדרון בכעס, יודעת לאן היא הולכת, למרות שעיניה מכוסות. ג'יימס רודף אחריה, ממוקד במטרתו.
"דיי!" צעקה לילי, זועמת. "תוריד את הכיסוי מהעיניים שלך! אני לא אוהבת אותך!"
"תורידי את הכיסוי מעינייך שלך."
"סליחה?!" לילי צרחה בכעס. "אין לי שום כיסוי עיניים!"
"ולי יש," ענה ג'יימס בלגלוג.
"יש לך." אמרה לילי ברצינות. "אז תוריד אותו כבר!"
ואז, תמונה מרחוק, של ג'יימס ולילי, עומדים אחד מול השני, שניהם עם כיסויי עיניים.

באותו היום ג'יימס ישב במרפאה, בגלל שלילי שפכה עליו את תוכן הבקבוק, ומסתבר שזה לא עשה לו טוב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אבל לילי לא הייתה כל חייו. היה בג'יימס הרבה יותר מזה. וזה החלק המעניין.

ג'יימס ישב בחדרו, משחק שח-מט קוסמים מול סיריוס.
סיריוס.
הוא היה בשביל ג'יימס אח, ידיד נפש.
ג'יימס יעשה בשבילו הכל.
הוא הזמין אותו לגור אצלו, הזמין אותו ברשמיות להיות אחיו.
הוא זכר איך סיריוס חייך בהקלה, אינו צריך לחיות עם המשפחה המתעללת שלו, ואיך הבטיח לו שהוא לא יעשה צרות אצלו בבית.
ג'יימס צחק.
"שמע, רך כף," אמר. "אתה חייב לעשות צרות."
הם היו החברים הכי טובים.
הם היו צמד, הם היו אחים, אחים בנפש.
ועובדה, שכאשר ג'יימס ניצח את סיריוס בשח, הוא ישר דרש עוד סיבוב, מקווה שסיריוס ינצח בו.
וכשזרקה את סיריוס בחורה, הוא לא עזב אותו לבדו למשך דקה אחת שלמה.
ג'ייימס פוטר. אדם ממוצע.
טוב, אולי קצת יותר מממוצע. זה מה שיגיד כל אחד, שהוא לא ג'יימס פוטר.
הוא זכר את החתונה שלו ושל לילי.
איך שלושת הקונדסאים, פיטר סיריוס ורמוס, חבריו הטובים ביותר, עמדו שם וברכו אותו.
הוא היה מאושר.
הוא זכר איך נולד לו בן, הארי.
הוא כל כך רצה את השם הזה.
ולילי. איך הם היו מניחים כל ערב יד על בטנה, מנסים להרגיש את תנודות התינוק.
וכשלילי ילדה, זה היה היום המאושר בחייו.
הוא ישב יום שלם עם הארי בידיו, לוחש לו את מחשבותיו, את ציפיותיו, את רגשותיו.
וכשהם עברו לבית נסתר, ונתנו לפיטר לשמור עליו, הוא ידע שזה בשביל הארי. הארי, הוא נהיה הסיבה השלישית שבשבילה הוא חיי.
אחרי לילי והקונדסאים.
וכשנשמעה אותה דפיקה גורלית על דלת ביתם, הייתה לו תחושה שזה יסתיים באסון.
וכשוולדמורט נכנס, הוא פשוט צעק.
צעק את כל התסכול שהצטבר בתוכו במשך כל חייו, צעק את כל היאוש, צעק את נשמתו, צעק את עצמו.
לאחר מכן נפל על הרצפה, חסר רוח חיים.
והוא קיווה, באמת, בכל כולו, שהוא יצליח לשמור על לילי והארי.
הוא מת, מאוכזב מעצמו, מאוכזב מהעולם.
"הארי..." מלמל לפני שעיניו התגלגלו לאחור. "לילי... סיריוס..."