טום רידל הסיפור האמיתי

קולות הילדים המשחקים הדהד בין קירות הפנימייה.
טום רידל ישב בחדרו המבודד, מנסה שוב לגרום לעציץ מולו לחזור למצבו הטבעי.
כן, הוא היה ילד בודד.
אף אחד לא שיחק איתו, כי הוא עשה דברים מוזרים.
הוא עשה קסמים.
והילדים לא רצו להתקרב אליו, כי הוא היה שונה כל כך, אפילו מפחיד.
פיתאום נפתחה דלת חדרו של טום. זאת הייתה נינה, מנהלת הפנימייה.
"טום...? אתה זוכר שהיום הולכים למעבדה בתשע?" היא שאלה בחשש.
"תתאר... תתארגן," היא הוסיפה. "עוד מעט יתחיל הניסוי, וזה אירוע חשוב השנה..."
ניניה החלה לגמגם בחשש מילות פרידה ומיהרה לסגור אחריה את הדלת.
טום קם והחל להתלבש; כבר שלושה חודשים שטום היה סוג של אוויר בפנימייה; אף אחד לא דיבר איתו ובטח שלא הזמין אותו לפעילות של הפנימייה...
טום הנרגש מיהר ונעמד בסוף הטור, שם לב שהילדים שלפניו דוחקים אחד בשני להאיץ ומתרחקים ממנו במהירות.
הוא קפץ והחל להגביר את מהירותו.
"היי!" קרא. "חכו רגע!"
הם העיפו בו מבט מפוחד ומלמלו: "אל תדבר איתנו בכלל. מפלצת."
טום זכר את המילה הזאת כל חייו.
מפלצת.
אני בסך הכל אדם, חשב. אני עשוי מאותו החומר שממנו אתם עשויים. למה אתם כל כך שונאים אותי?!

הם הגיעו למעבדה.
"אז נינה, מה... מה הניסוי היום?" שאל ילד אחד, מעיף כל כמה שניות מבטים מפוחדים אל עבר טום. "ולמה הבאת... אותו?"
"זה ניסוי חובה השנה, והייתי חייבת לקרוא לו. חבל, הא?" נינה משכה בכתפיה.
"טוב, אז שלום תלמידים!" קרא המדען שלימד את התלמידים בפנימייה מדעים. "היום אנחנו נעסוק בחומרים מוסכנים מאוד, ככה שמשחקים לא יתקבלו בברכה!"
הוא סרק את התלמידים ומבטו נעצר על טום.
"הבאת את השרץ הקטן, הא?" הוא פנה אל נינה.
"מה לעשות," ענתה נינה בפשטות. "הייתי חייבת."
"אולי נתחיל כבר בניסוי? אתה יודע, אין לי את כל היום." קול נשמע מקדמת הכיתה.
נגיני.
הילדה הזו שבתה את ליבו מאז שהגיעה לפנימייה, לפני שנתיים.
הוא היה מאוהב עד מעל הראש.
והיא הייתה מדברת איתו.
לא הרבה, משהו כמו: "תעביר לי את הסלט," בארוחת הבוקר.
הלב שלו היה מתהפך בתוכו כשהיא הייתה מדברת אליו. מדברת איתו.
"טוב, תלמידים," קטע המדען את מחשבותיו של טום. "היום נעסוק בחומר כימי ומסוכן ביותר. הצטיידו בחומרי הגנה וגשו לעמדות."
התלמידים מיהרו לבצע את הוראותיו.
"מהמיכל הזה," אמר המדען והחווה בידו אל מיכל גדול. "כל אחד לוקח כוס ומניח אותה על השולחן, עד להוראות נוספות."
המולה החלה כשהתלמידים החלו לרוץ לכיוון המיכל.
"ושימרו על השקט!" צעק המדען אחריהם.
הרעש שקט מעט לאחר פקודה זו, אך עדיין היה קיים.
טום הבחין בעמדה ליד ילד שמנמן עם  שיער בלונדיני ארוך.
העמדה שלידוהייתה פנויה, אך הילד, ששם לב שאף אחד לא ניגש אליה, הניח עליה חלק מחפציו.
טום התקרב.
"סליחה?" שאל. "אני יכול לקבל את העמדה הזו בבקשה?"

ומשם הכל קרה במהירות.

הילד המבוהל קפץ ממקומו ונבהל לראות את טום. הכוס עם החומר הכימי, שעדיין הייתה בידו, נפלה על ראשו של טום, והנוזל זלג על כל גופו.
צרב לטום בכל הגוף. כאב לו. במיוחד בפניו.
הוא התמלא זעם. למה כולם שונאים אותי כל כך? לא מגיע לי לחיות בשקט?!
הוא לא יכול לדבר. הוא בקושי נושם. הוא איבד את ההכרה, אבל לא לפני ששמע את קולות האמבולנס שהעמיסו אותו לתוכו.

זה היה היום הנוראי ביותר בחייו.










תגובות...?

		הפרק הבא