זואי ווילקס

"מרלין, לא תיארתי לעצמי שהשנה השישית יכולה להיות כלכ כך קשה!" הכרזתי כשצנחתי בארוחת הבוקר ליד חברה שלי, אנה.
"אל תגזימי, היא אמרה", רגועה ולקחה עוד ביס מהטוסט שלה."ותסדרי את הפוני", היא הוסיפה.
"אוף, ידעתי שהייתי צריכה להתעורר יותר ממוקדם", מלמלתי ובחנתי את הבבואה שלי בסכין.
"רוצה אולי לנסות מראה?" אנה שאלה בגבה מורמת והושיטה לי מראה ורודה ועגולה.
לקחתי את המראה ובחנתי את פניי.
אנה צדקה, כמובן.
במהלך הקיץ הלחיים השמנמנות והילדותיות שלי השתנו, ועכשיו באמת ראו שאני הבת של אמא שלי.
עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים העבות והעיניים הכחולות היה משהו ששתינו חלקנו, רק שאת העיניים שלי בקושי ראו מתחת לפוני החלק שלי, שבאמת קפץ בצורה מוזרה.
"אוי, מעולה", רטנתי ואספתי אותו אחורה בסיכה שאנה הושיטה לי.
שנאתי לעשות את זה, כי העיניים שלי, למרות שכולם אומרים לי שהן מהממות, טוב, אני שונאת אותן, ובעיקר בגלל זה גידלתי את הפוני.
"את הולכת לבחינות של הקווידיץ'?" היא שאלה אותי ואני נאנחתי.
"לא אנה, אני לא הולכ לבחינות של הקווידיץ', זה רק תחביב, אני לא מספיק טובה בשביל להתקבל לנבחרת", הפסקתי לספור כמה פעמים אמרתי לה את זה אחרי הפעם החמישית.
"איך את יודעת שאת לא מספיק טובה אם אף פעם לא ניסית?!"
"אני פשוט יודעת, בסדר?", אמרתי בזעף.
היום הזה לא התחיל ברגל ימין, והוא רק הולך ונהיה גרוע יותר.
"אוי, בואי נלך, בוב תוקע בך מבטים מוזרים. עוד פעם", לחשתי לה והיא נאנחה ולקחה את התיק שלה.
בוב היה ילד מוזר, שהיה לגמרי מאוהב באנה מהרגע שפגש אותה.
מיותר לציין שהיא אף פעם לא התייחסה אליו.
"היי, לא אכלת כלום", היא אמרה פתאום כשהגענו לכיתה שלנו, כשפומטיקה, ואני משכתי בכתפיי "אני לא אוהבת לאכול בבוקר."
"לא אכפת לי, את צריכה לאכול, או לפחות לשתות משהו", היא אמרה והוציאה בקבוק של מיץ תפוזים מהתיק שלה.
"יש משהו שאין לך שם?" מלמלתי והיא צחקקה.
היא פתחה את הבקבוק והושיטה לי, אבל בדיוק באותו זמן שני תלמידים משנה רביעית עברו לידינו במסדרון ודחפו את אנה, ששפכה את המיץ... ישר עליי.
"אוי, לא", אמרתי וניסיתי לנגב את המיץ מהחולצה הלבנה שלי, שעכשיו הפכה להיות קצת שקופה, מה שהביך אותי מאוד.
"אני עולה לחדר להחליף", הודעתי לאנה.
"אין מצב, את תאחרי לשיעור", היא הודיעה לי והחלה לחטט בתיקה, "למזלך, יש לך חברה כזאת חכמה שיש לה בתיק חולצה ספייר!" היא נופפה בחולצה בחיוך.
"למה לעזאזל יש לך חולצה ספייר בתיק?" שאלתי אותה וחטפתי ממנה את החולצה.
"את לא רוצה לדעת", היא מלמלה.
"טוב, אז אני לפחות הולכת לשירותים", אמרתי לה ודחפתי אותה הצידה.
"אוי, אל תגזימי, פשוט תיכנסי לכיתה ותחליפי שם, זה לא כאילו את מתקלחת שם או משהו", היא אמרה וגלגלה את עיניה "נו, כנסי, אני פה", היא אמרה דחפה אותי לכיוון הדלת, לא בעדינות במיוחד.
הורדתי את החולצה, ובדיוק באותו זמן שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת.
"אנה, מה את עושה?" שאלתי בכעס והיסתובבתי, אבל אז גיליתי שזה לא אנה.
סיריוס בלק עמד מולי.
"מה אתה עושה פה?!"
"מה את עושה פה?! אני שכחתי פה את הדברים שלי!", הוא אמר ונופף בעט הנוצה שלו, כאילו כדי להוכיח את דבריו.
"ואני רואה מה את עושה פה..." הוא בחן אותי, ואני הסמקתי, ופתאום נהייתי מאוד מודעת לזה שאני לובשת רק חזייה ומיהרתי לללבוש את החולצה.
"מצטער, לא התכוונתי לזה כמו שזה נשמע", הוא מלמל ונשמע ממש... כנה.
"בכל מקרה, אולי כדי שפעם הבאה תעשי משהו כזה במקום יותר... פרטי", הוא אמר והסתובב, למרות שהספקתי לראות את החיוך על הפנים שלו.
"היי!" צעקתי אחריו, לא מצא חן בעיני שהוא זכה להגיד את המילה האחרונה, אבל הוא כבר טרק את הדלת ועזב.
"אוף!" פלטתי, והרגשתי מובכת כמו שלא הרגשתי כל החיים שלי.
סידרתי את החולצה בתוך החצאית ויצאתי החוצה.
"אנה!" אמרתי בכעס והיא הסתובבה אליי בבהלה.
"וואו, את נראית כאילו רצת הרגע מרתון", היא צחקקה והתכוונה כנראה ללחיים האדומות שלי.
"תלמידים? לכיתה בבקשה!" פרופסור וקטור שבדיוק הגיעה פתחה את הדלת והורתה לכולם להיכנס.
"אנה, למה סיריוס בלק נכנס הרגע לכיתה?!" לחשתי לה.
האמת היא שרציתי לצעוק ולוות את זה אולי בסטירה או משהו, אבל בגלל שהיינו בשיעור לחשתי הכי חזק שיכולתי ודקרתי אותה בכתף עם עט הנוצה שלי.
"אוו, הכאבת לי!" היא קפצה ממקומה ושיפשפה בידה את כתפה.
"זה לא מתקרב אפילו לאיך שהשמירה הממש לא אחראית שלך הכאיבה לי!"
"וואו, זואי ממתי נפכת להיות כזאת דרמטית?" היא גלגה עיניים.
הנה, מקרה קלאסי של אנה הרגועה מדי.
אם זה היה קורה לאנה, היא כנראה הייתה אומרת לו משהו שהיה גורם לו להתחנן אליה שתסלח לו, ואחרי כמה מילים שלה הוא כנראה היה יוצא משם זוחל, ממש לא עם החיוך המטופש הזה על הפנים.
"אנה, ברצינות, איך נתת לו להכנס?"
"אוקיי, יכול להיות שלא שמתי לב בגלל שג'יימס פוטר בדיוק עבר שם, ולא יודעת מה הוא עשה בחופש, אבל הוא הפך להיות הרבה יותר חתיך ממה שהוא היה שנה שעברה", היא אמרה בחיוך מטופש.
אני יודעת שבערך חצי מהבנות בהוגוורטס מרגישות ככה, אבל ההתאהבות הקטנה של אנה בג'יימס פוטר הפכה להיות קצת פאטטית, במיוחד בגלל שאנחנו צעירות ממנו בשנה.
חוץ מזה, אם אתם שואלים אותי, סיריוס בלק נראה הרבה יותר טוב מפוטר.
אוי לא, באמת אמרתי את זה הרגע?
"סליחה, גברת ווילקס, בגלל שאת מדברת, אני מבינה שאת כבר יודעת את החומר, אז אני בטוחה שתוכלי לפתור את התרגיל הזה", פרופסור וקטור הצביעה עם שרביטה על הלוח, עליו היה רשום תרגיל ארוך, מלא בהרבה יותר מדי אותיות ומספרים.
"אממ, בטח", מלמלתי וקמתי ללוח.
בחנתי לרגע את התרגיל ואז חייכתי.
למזלי, יש לי שיטה מוזרה, אבל מוכחת מאוד להירדם - לקרא את ספרי הלימוד שלי, תאמינו לי, אין משהו יותר משעמם מזה.
למזלי, היה לילה אחד שהייתי מאוד עירנית, והספקתי לקרא פרק שלם בספר כשפומטיקה  לפני שנירדמתי על הספר - בדיוק הפרק בו אנחנו עוסקים בשיעור הזה, שמיותר לציין שלא הקשבתי למילה אחת ממנו.
לכן פתרתי במהירות את התרגיל, ואז הסתובבתי אל וקטור, שבחנה את הפתרון שלי במהירות, ואז הנהנה כשראתה שהתוצאה נכונה.
זה מן הסתם היה הדבר הכי טוב שקרה לי כל היום.
קצת עצוב שהדבר הכי טוב שקרה לי כל היום זה הנהון ממורה...

תגיבו בבקשה, כדי שאני אדע אם להמשיך, תודה :)

		הפרק הבא