Draco Dormiens

אחרי ארוחת הצהרים, להארי היה אימון קווידיץ'. דראקו הלך למגרש האימונים מוקדם יותר, והתרחק מהשמש שסנוורה אותו, מזיז את אש-המחץ בידיו. הוא רצה לבחון את המטאטא. הוא היה חייב להודות בזה, אבא שלו סירב לקנות לו אחד כזה עד שינצח את הארי בקווידיץ'-אשר הוא לא יכל לעשות זאת, עד שישיג מטאטא ששווה למטאטא של הארי.

הוא תפס מישהו מתנועע בפינת עיניו. הוא הפנה את ראשו, וראה מישהי הולכת לקראתו. זו הייתה נערה, מאוד יפה, שיערה השחור והארוך היה אסוף בצמה מאחורי גבה. דראקו זיהה אותה בקלות בתור צ'ו צ'אנג, המחפשת של רייבנקלו, מישהי שהוא שיחק נגדה כבר. "היי הארי!" היא קראה לו בטון מתנגן.

דראקו נפנף. הוא עדיין בדק את אש-המחץ. הוא היה, ליתר הדיוק, עצבני בקשר לאימון. להארי היה סגנון תעופה ייחודי למדי. ובכן, דראקו לא אהב להודות בזה, אבל הארי עף הרבה יותר טוב ממנו. חבריו לקבוצה עלולים-

הנערה התיישבה על הדשא, בדיוק ליד איפה שעמד, שוברת את חוט מחשבותיו. היא הפריעה לדראקו. הוא ממש ציפה לעוד כמה רגעים בשביל לבדוק את אש המחץ, להרגיש את התחושה שלו. "הארי, הארי, הארי," צ'ו הסתובבה ונראה שהיא ציפתה שיגיב באופן מיוחד.

"כן?" אמר דראקו. "רצית משהו?" "לא ביקשת ממני כבר יומיים שלמים," היא אמרה. "בדרך-כלל אתה רודף אחרי במסדרונות ושולח לי ינשופים. בטח היית עושה את זה עד עכשיו."

"הייתי עסוק." אמר דראקו.

"עסוק?" היא שאלה, כאילו מעולם לא שמעה את המילה הזו קודם.

"אלו לא חיים קלים, את יודעת, להיות הארי פוטר,"הוא המשיך, מתקרב לנושא שרצה להגיד לה מההתחלה. "יש לי שיעורים, פלוס אימוני קווידיץ', פלוס ראיונות עם 'הנביא היומי', פלוס, צדים אותי אנשים שאני לא מכיר, ושרצחו את ההורים שלי כשהייתי תינוק. אין לי זמן ללכת להתרברב בפני בחורות."

צ'ו הסתכלה עליו במבט מזועזע, פיה פתוח בתדהמה. היא נראתה הרבה פחות יפה ככה. "אם אתה חושב שתשכנע אותי לצאת איתך כשאתה מדבר ככה," היא אמרה, עולה לטונים חדשים, "אתה טועה, הארי פוטר!"

"טוב." אמר דראקו. "אל תצאי איתי. אני ממש מפורסם. אני יכול לצאת עם מי שאני רוצה."

תוך כדי צעקת כעס, צ'ו קמה על רגליה, וצעדה במהירות לכיוון הנגדי ממנו באה. דראקו צפה בה הולכת, אסיר תודה על-כך שהסירה ממוחו את הזוועה שיכולה לקרות באימון הקווידיץ'.

**

אם הארי היה מודע לזה שדראקו מאלפוי הרס באותו רגע את כל הסיכויים שהיו לו אי פעם עם צ'ו צ'אנג, הוא היה יכול להתעצבן. אבל באותו רגע הוא ישן בכרכרה הבלתי נראית של לוציוס מאלפוי (מדאם פומפרי לא נתנה לו לקחת את הארי בהתעתקות כשהוא מחוסר הכרה), נוסע לכיוון ביתו של דראקו.

**

במגרש הקווידיץ', דראקו גילה שהוא לא היה צריך לדאוג בקשר לכלום. למרות שהיה בטוח שישימו לב, כישורי הטיסה שלו היו טובים. דראקו טס על המטאטא בעיגולים וזגזגים, מתפלא כמה קל זה היה. כששיחקו משחק אימוני, הוא תפס את הסניץ' בקלות, ועשה לופים בזמן של חבריו של הארי לקבוצה מחאו לו כפיים. הרמיוני, שבאה לראות את האימון, הריעה גם. "אתה מדהים, הארי!" היא צעקה לעברו.

דראקו נופף לעברה, ואז זה קרה.

בלי לראות את הרמיוני על המגרש, ג'ורג' הכה במרביצן למטה לכיוון האדמה. הוא זז ישר לכיוון של הרמיוני, שהייתה משותקת מפחד. בלי לעצור לחשוב, דראקו כופף את אש-המחץ לתוך צלילה מדהימה, נורה לעבר האדמה במהירות של כדור אקדח. הוא האיץ כלפי המרביצן-הוא טס כ"כ מהר, הוא בקושי יכל להאמין לזה-הוא היה באותה מהירות של המרביצן, אבל כמעט התרסק-הוא היה מול המרביצן. בינו לבין הרמיוני.

המרביצן פגע בו, ולא בה. דראקו נפל מהמטאטא של הארי, מגובה חצי מטר. אש-המחץ נחת בדיוק עליו.

דראקו שכב המום לרגע, שואף שאיפות נואשות לקבלת אוויר. הוא שמע את דפיקות נעליהם של חברי קבוצת הקווידיץ' רצים אליו לראות אם הוא בסדר.

לבסוף, הוא העלה את עצמו מהאדמה בעזרת המרפקים. הבטן שלו נפגעה, אבל לא נראה שמשהו נשבר. הוא הביט למעלה, וראה את הרמיוני מביטה עליו בזעזוע. "הארי," היא אמרה. "היית יכול להיהרג."

הוא הביט הרחק ממנה, מרגיש לא בנוח, וראה את שאר חברי הקבוצה מצטופפים סביבו.

ג'ורג' התנצל וחזר על ההתנצלות, פרד הרביץ לג'ורג', אנג'לינה, קייטי ואליסיה לקחו תורות בלנחם את הרמיוני וללטף את דראקו על הראש. לבסוף, דראקו התאושש מספיק והצליח לעמוד.

"ובכן," אמר פרד, שהיה הקפטן של הקבוצה. “תחזרו לטירה. הארי, הייתה לך מספיק התרגשות ליום אחד."

"אני אלך אתו." אמרה הרמיוני בעוד קפצה על רגליה.

הרמיוני, נראית מאוד עצבנית מסיבה כלשהי, דיברה כל הדרך בחזרה לטירה. "כולם מדברים על איך שהפחדת את גויל בשיעור 'טיפול בחיות הפלא' (ה"מ- אף פעם לא הצלחתי לכתוב ולהגיד את זה נכון. סלחו לי אם זה יהיה בגרסאות שונות בהמשך הסיפור). הארי, איך עשית את זה?"

דראקו חייך. "כלום. פשוט איימתי עליו בדו-קרב של קוסמים. את יודעת כמה הוא גרוע בזה."

"ובכן, היית מבריק. המבט על פניו! והדרך שהוא רץ!"

הרמיוני נתקפה בגל צחקוקים. דראקו הסתכל עליה, ובלי לשאול את עצמו מה הוא עושה, הפיל את אש-המחץ וחלוקי הקווידיץ' שלו. רכן לעברה, ונישק אותה.

לרגע, היא נמסה לתוך נשיקה. פתאום, ידיה דחפו אותו אחורה, והנשיקה הסתיימה. "הארי, לא." עיניה, גדולות ומזועזעות, בוהות בו.

בפעם הראשונה בחייו, לדראקו לא היה מה להגיד.

"אתה לא צריך ללעוג לי ככה," אמרה הרמיוני, דמעות נקוות בעיניה. "זה לא הוגן."

"אני לא לועג לך!" ענה דראקו, מוצא את קולו.

"זה לא הוגן," היא חזרה, "הארי, אתה החבר הכי טוב שלי (ה"מ-לא במובן הרומנטי), ואני יודעת מה אתה מרגיש כלפי צ'ו-"

"צ'ו?" מוחו של דראקו כאילו נעצר מלכת. "המחפשת של רייבנקלו?"

הרמיוני בהתה בו.

"זה מסביר למה היא התנהגה ככה!" דראקו קרא, ואז הביט לכיוונה של הרמיוני, ואמר במהירות: "תראי, התגברתי עליה, הרמיוני. זה נגמר. היא אפילו לא- "

"הארי!" היא אמרה באזהרה. הם הסתכלו אחד על השנייה, ואז דראקו עשה מה שהוא לא חשב שיעשה. "אני מצטער הרמיוני," הוא אמר. הבעתה התרככה בבת-אחת, ואז הוסיף בתקווה, "אני מרגיש אחרת, אה, מאז שיעור השיקויים ההוא, שמאלפוי דפק לי את הראש ברצפה- "

זו הייתה טעות להגיד את זה. הרמיוני הפנתה את פניה ממנו. "זה בסדר," היא אמרה בקול אומלל וחלש. " אני יודעת שלא התכוונת לזה."

'אבל כן התכוונתי לזה!' הוא חשב, עוקב אחריה בחזרה לטירה. 'כן התכוונתי.'

הם היו בחצי הדרך, כאשר ראו את רון רץ לקראתם בשביל המחשיך. "הארי!" הוא צעק. "אני לא מאמין שהפסדתי את שיעור 'טיפול בחיות הפלא'! שמעתי שהרסת את גויל לגמרי!"

"הרסת זה קצת חזק," דראקו מחה, אבל הוא צחק בזמן שרון תקע בו מבט המום כל הדרך בחזרה לטירה.

"אני חייבת ללכת לספרייה," הרמיוני אמרה כאשר הם נכנסו לטירה. "ביי!" והיא הלכה הרחק מהם, הלי להסתכל לאחור.

רון הסתכל אחריה בסקרנות. "אתה חושב שהיא בסדר?" "רק בלחץ מהבחינה בלחשים מחר. אתה יודע איך היא," דראקו שיקר, וחש ניקור של אשמה כשעשה זאת.

כאשר חזרו לחדר המועדון של גריפינדור, דין תומס ונוויל לונגבוטום קיבלו את פניהם בצעקות 'ברוך-הבא'. דראקו לא היה במצב-הרוח לזה. הוא עבר אותם ועלה במדרגות, שם בילה שעה ארוכה בהתבוננות באלבום התמונות של ההורים של הארי, שנופפו לעברו, צחקו וחייכו, בדרך שדראקו מעולם לא יכל לזכור את הוריו עושים זאת.

**

הרמיוני באמת הלכה לספרייה, אבל לא בשביל ללמוד. היא הייתה צריכה רגע על מנת לחשוב לבד ובהיגיון.

הארי נישק אותה. היא הייתה אמורה להיות נלהבת, או לפחות נרגשת, לא? היא התרגשה כאשר כרך את זרועותיו מסביבה, אבל שניות יותר מאוחר הוחלפה תחושה זו, בתחושה שכל זה היה ממש לא נכון, תחושה בסדר גודל כזה שמעולם לא הרגישה. זה היה למה היא דחפה אותו. היא הכירה את הארי כל-כך טוב, היא חשבה, ידעה איך הוא נראה כשהתעורר, איך הוא נשמע כשהיה עייף, שמח, פחד, מודאג; איך הוא הריח בדרך-כלל כמו סבון ודשא בדרך כלל מאימון הקווידיץ'. אבל כששמה את זרועותיה מסביבו, הוא הריח שונה. כמו... כמו פלפל?

היא נאנחה והניחה את ראשה על השולחן. הרמיוני, היא חשבה, את טיפשה. את מאוהבת בהארי כבר שנים. אז מה אם הוא שינה את מי הקולון שלו?

היא קמה, והתקדמה לכיוון האולם הגדול, לארוחת ערב.

**

בערב ההוא, דראקו ישב בין רון להרמיוני (שנראתה נחושה להיראות כאילו כלום לא קרה), מרגיש בצורה משונה לא רעב. הוא שיחק עם האוכל שלו בצלחת עם המזלג שלו, והאזין להם מדברים וצוחקים. מוחו הציק לו עם שאלות. למה אף אחד לא הבחין שהוא לא הארי? הוא לא יכל להתנהג כמוהו, הוא שנא אותו, הוא לא יכל להתנהג כמוהו כשהוא עייף. הוא רק נראה כמו הארי, אז כולם חשבו שהוא הארי, ובגלל זה חיבבו אותו. לא רק גריפינדורים, אלא גם הפלפאפים ורייבנקלואים.  תלמידים שדראקו מעולם לא טרח ללמוד את שמם, באו אליו, ודיברו אתו בחופשיות, והוא נאלץ לאלתר.

זה לא היה קשה לאלתר. זה לא רק כאילו לקח את הופעתו של הארי, אלא גם חלק מהתנהגותו, והוא לא יכל להוציא אותו ממנו. זה פשוט ישב בחזו, גורם לו לעשות דברים, כמו להציל את הקרפדה של נוויל, להציל את הרמיוני מהמרביצן, ולנשק אותה. הוא לא יכל להאמין שעשה זאת. למה? זה נראה כאילו להארי יש רגשות כלפיה, ועכשיו לדראקו היו אותם. אבל אם היא הייתה יודעת... אם היא הייתה יודעת מי הוא היה באמת...

משהו שניסה להדחיק כל הזמן, ללא הצלחה, התבהר לו במלוא העוצמה, במחשבה חדה, כואבת, ופתאומית. מה אם הארי מת? מה אם הוא לעולם לא יתעורר? האם נגזר עליו, דראקו מאלפוי, להיות הארי פוטר? לנצח?

"הארי," הגיע קולה של הרמיוני, "מה קרה? אתה נראה כאילו אתה במרחק מיליוני שנות אור רחוק מכאן."

דראקו דחף את כיסאו הרחק מהשולחן, ונעמד בפתאומיות. "חייב ללכת," הוא מלמל, בעוד הוא נדחק בין רון והרמיוני, מנסה לצאת מביניהם. הוא רץ מחוץ לאולם הגדול, דרך אולם הכניסה, ועלה במדרגות לכיוון אגף המרפאה. הוא דפק בדלת בעוצמה עד שהיא נפתחה על ידי מדאם פומפרי, אשר עיניה נפקחו בתדהמה כשראתה אותו.

"מה קרה? פוטר, אתה חולה?" היא דרשה.

"אני פה בגלל... אני צריך לראות, את מאלפוי," הוא התנשף, מנסה לשאוף אוויר. "הוא עדיין מעולף?"

מדאם פומפרי נתנה בו מבט חשדני ביותר. "אני מניחה שאתה כנראה יודע," היא אמרה. "דראקו מאלפוי כבר לא נמצא אתנו."

ההלם כמעט הפיל את דראקו מהרגליים. ראייתו היטשטשה, והוא ראה מיליוני גוונים של צבעים מסתובבים סביב עיניו, הוא כמעט נחנק, ובנשימה חנוקה, בקול דביק ומקוטע, "הוא... הוא... הוא לא מת?..."

מדאם פומפרי נראתה מזועזעת. "לא פוטר! כמובן שהוא לא מת!" היא נבחה. "באמת! הוא נשלח באופן זמני לביתו. אביו בא ואסף אותו לפני מספר דקות."

והיא טרקה את הדלת בפניו של דראקו.

**

פתאום היה אור. חלוש בהתחלה, ומתחדד במהירות, מסנוור את העיניים. הארי נאנק והסתובב, פוקח את עיניו.

הוא רצה להתיישב, אבל ההפתעה מסמרה אותו למיטה. הוא שכב בחדר, אבל חדר שמעולם לא ראה. הקירות היו עשויים מאבן לא מלוטשת, והתקרה הייתה גבוהה ומכוסה בצללים, למרות אור השמש החזק שהיה בחדר, שהופיע מתוך חלונות מעוגלים שהיו בחדר. המיטה הענקית ששכב עליה, הייתה מכוסה בקטיפה שחורה רקומה בנחשים כסופים, היה הרהיט היחיד בחדר, חוץ מהארון הגדול שהיה בצדו השני, ועל דלתותיו היה חרוטה האות "מ".

זו הייתה ה"מ" שעשתה זאת. הארי התיישב במהירות, וקילל בקול רם, בוהה בידיו. הן לא היו הידיים שלו. הן היו ארוכות, חיוורות, ובלתי מוכרות. הוא נגע במצחו ולא הרגיש את הצלקת. לבסוף, בייאוש, הוא תלש  כמה שיערות. ובהה בהן. הן היו בצבע בלונדיני-כסוף שבלט על הסדינים השחורים של המיטה.

הוא עדיין היה דראקו. ומה שהיה נורא יותר מזה, זה שהוא הגיע לביתו בצורה בלתי מובנת. הוא בטח התעלף למשך הרבה זמן, מישהו היה צריך להביא אותו הנה.

כמו לפי אות, הדלת נפתחה לרווחה  ולוציוס מאלפוי נעמד מתחת למשקוף. הוא לבש שחור. זה היה הצבע היחיד שהארי ראה אותו לובש.  הוא התחיל לחשוש.

"אז... ילד," הוא אומר, נעמד ליד מיטתו. "האם אתה יודע מי אתה עכשיו?"

הארי הסתכל עליו. זה היה בטוח שלוציוס לא יכל לראות מי הוא היה באמת. אם הוא היה יודע שהארי פוטר אצלו בבית...

"דראקו מאלפוי," הוא אמר. "הבן שלך."

פניו של לוציוס התעוותו למה שנראה כמו חיוך קר. "אמרתי לפומפרי הזאת שהיא לא יודעת על מה היא מדברת," הוא אמר, בקול מסופק. “אין שום דבר לא בסדר איתך, ילד. אף מאלפוי מעולם לא שכח מה הוא."

הארי הסתכל בעיניו האפורות של אביו של דראקו, ולא אמר מילה. נראה שפיו נסגר בלי שום רצון מצדו.

"ובכן, משום שאתה כאן," אמר מר מאלפוי, "אנחנו יכולים לנסות לעשות קצת כיף."

הוא הזיז את גלימתו מספר סנטימטרים הצידה, על מנת לגלות חרב ארוכה וכסופה. בטנו של הארי התהפכה. הוא לא חושב שאני דראקו,  חשב בייאוש. הוא הולך לחתוך אותי לחתיכות.

"מה דעתך על דו-קרב קצר?" לוציוס מאלפוי המשיך בדבריו. "בחן את האומץ שלך."

"בסדר, אבא," הארי אמר, מנסה להיכנס לטונים המשועממים של דראקו. מר מאלפוי נראה קצר רוח, אז הארי הוציא את רגליו מהמיטה וכמעט צעק כאשר רגליו פגעו ברצפה.  היא הייתה קרה. כמעט כמו קרח. מר מאלפוי לא נראה כאילו התרגש שבנו מקפיא את האצבעות שלו. לעומת זאת, מיהר ויצא מהחדר. הארי, עדיין יחף, מיהר לעקוב אחריו.

הוא מצא את עצמו כמעט רץ על מנת להישאר בקצב שבו לוציוס הלך בעוד הם עוברים במסדרונות פתלתולים ומסועפים שהיו תלויות בהם תמונות משפחתיות של אבותיהם של המאלפויים. כמה נשים מאוד יפות, שהארי היה בטוח שהיו ויליות - מה שהסביר מאיפה דראקו השיג את צבע שיערו. כמה גברים לבנים מאוד, שהארי ניחש שהיו ערפדים, ומכשף שלא נראה נחמד ביותר רכב על עכביש ענק שהרעל נטף מתוך זרועותיו. יאק, הארי חשב. איזה בית נורא.

לוציוס מאלפוי פתח דלת ענקית חצובה בסלע, על-ידי נפנוף מהיר בשרביטו, ונכנס פנימה, מעקב על-ידי הארי. הוא מצא את עצמו נמצא בחדר ענקי אחר. לחדר הזה הייתה רצפה חלקה מאבן, והיה מקושט בטפטים גדולים של בד, שתיארו תמונות שונות של קרבות של קוסמים. קוסמים רצו מסרט לסרט, משתמשים בשרביטם בשביל לענות, להרוג, ולשרוף את גופות הקורבנות. בעוד הארי צופה בפה פעור באימה, הוא ראה גובלין חמוש בחרב-אש ארוכה, רודף אחרי קוסם צורח מטפט אחד למשנהו.

לוציוס, בעודו עוקב אחר מבטו של הארי, הנהן, ונראה מרוצה. :כן, בדיוק החזירו את הטפטים למקומם, לאחר שניקו אותם היטב. הדם החל להיראות משעמם, ובכלל לא מבריק. האם נתחיל?" והוא העביר להארי שהארי בהה בה בשעמום. "אן גרדה!" לוציוס אמר בעת שהשתחווה, וצפה בהארי מרכין קלות את גבו, שומר את עיניו מקובעות בפרצופו.

הארי הרים את חרבו, תוהה מה יקרה אם ידמם בעוד הוא גוסס, וקיווה שאם זה יקרה, הדבר יהרוס את הרצפה החלקה של החדר.  למזלו, בדיוק ברגע ההוא נשמעה דפיקה בדלת האבן, והיא נפתחה לרווחה. קוסם גבוה, בגלימות ירוקות כהות, צעד לתוך החדר.

"שלום מקנייר," אמר לוציוס מאלפוי, מנמיך את חרבו ופונה מהארי. "האם נרקיסה הובילה אותך?"

"היא אמרה לי איפה למצוא אותך, כן," אמר האיש הגבוה, שהארי זיהה אותו כעובד בוועדה להשמדת יצורים מסוכנים במשרד הקסמים. הוא היה גם, הארי נזכר במרירות, אוכל מוות. "באתי עם כמה ידיעות חדשות," אמר, והפסיק כשראה את הארי. "שלום, דראקו. לא ידעתי שחזרת הביתה."

"אמו רצתה לראות אותו," אמר לוציוס באריכות. “אתה מכיר נשים. היא מתגעגעת אליו כשהוא בבית-הספר." מטורפת, חשב הארי.

"ובכן, החדשות שיש לי, למעשה, קשורות בהוגוורטס," אמר מקנייר. "לוציוס?"

הוא הסתכל מלוציוס אל הארי.

"אתה יכול להגיד הכל לפני דראקו," אמר לוציוס מאלפוי. "הוא היה חלק מהתוכנית כבר זמן רב."

"זה נכון," מקנייר אמר. "שכחתי." הוא פנה אל הארי. "איך מתקדמת העבודה בבית-הספר?" הוא שאל. "אתה מפזר את מלותיו של אדון האופל?"

"מה?" הארי מצמץ בעיניו בהפתעה. הוא ידע שדראקו מסובב, אבל לא עד כדי כך...

"אתה יודע," אמר מקנייר. "שומרים את הודעתו של הלורד האפל בקרב הדור הצעיר. לשים לב שהאנשים הנכונים מקבלים את ההודעה הנכונה. להודיע על פגישות 'אוכלי המוות הצעירים'," הוא קרץ. "שומרים את הבוצדמים למוגלגים."

"אה! כן," אמר הארי, שרעד מזעם ובקושי ידע מה הוא אומר. "אני והסלית'רינים. כולנו נפגשים ועושים מכירת עוגות. אנחנו מגייסים המון כסף לרשע. אין דאגות שם."

לא נראה שמקנייר שמע את הקטע האחרון. "אני זוכר שכשאני הייתי בסלית'רין," הוא אמר, "אוה! אלה היו ימים!" הוא פנה אל לוציוס מאלפוי. "אז, לוציוס," הוא אמר. "רציתי לדבר איתך על התוכנית. אה, ועל הארי פוטר."

הפרק הקודם